ילד יהודי והאינתיפאדה

משה חסדאי , י"ג בטבת תשע"ז

בטיילת ארמון הנציב בירושלים, יושבים לידי על הספסל שני גברים ופותחים חרש בקריאה.

אחד הגברים הוא קשיש בעל זקן-תיש שמשקפיו העגולים גולשים עד קצה גבול חוטמו, הוא קורא את עיתון הארץ ושפתיו עוקבות במלמול, כאילו התפלל, אחרי דברי העיתון. הגבר השני הוא בעצם רק צבר בן עשר, בערך, הזולל בעיניו איזו חוברת מרתקת לאין שיעור.

פתאום פונה הצעיר אל הקשיש: סבא, מה זה "אינתיפאדה עממית"?

סבא מקפל לאטו את השבועון ומגביה את משקפיו.

לפני מאות בשנים, עמוס – מספר הוא בנחת – בתקופת לידת האסלאם באו ימים נוראים על היהודים בכל ארץ שמוחמד ופרשיו שלטו בה. היהודים נכלאו בגטאות צרים, מוקפים חומות גבוהות. כל ערבי, כל מוסלמי, אפילו העלוב שבהם, היה רשאי לבעוט ביהודים, לקרוא להם קופים וחזירים, לירוק בפניהם ולהתעלל בהם...

בסדר – עוצרו עמוס – זה מספיק כרגע, שאלתי, מה זה "אינתיפאדה עממית"?

אל תהיה מחוצף, ילד ! "האינתיפאדה העממית" היא טרור-האימים של הערבים והמוסלמים למען הטל אימתם על כל כופר באמונת האסלאם ובשלטון הערבי בארץ ישראל ובעולם. לרוב, הקורבנות, הם, כמובן, מאז ומעולם, יהודים....

מדוע כמובן?

חכה עד שאספר לך את הכל – מתרעם הקשיש וממשיך בקול מרומם רווי גאווה – המופתי הערבי הפלסטיני חאג' אמין אל חוסייני רצה להכריח את היהודים באמצעות "אינתיפאדה עממית" שימירו את דתם, יסתלקו מיהדותם ומארצם, או שיודו כי מכרו את נפשם לשטן. לשם כך הערבים והמוסלמים, שלוחיו של המופתי דאז והיום, רוצחים ערבים ומוסלמים נאמנים, מענים את היהודים בכל זוועה אפשרית, עינויים איומים שקשה להעלותם על הדעת.

צעירי האינתיפאדה העממית, המכונים שהידים ושהידיות, מפתים בנות יהודיות וחוטפים אותן, מסממים את הבנים והבנות, גונבים רכוש יהודי וקרקעות ומתכות ומים, רוגמים וסוקלים את היהודים, דוקרים אותם בסכינים וגרזנים, יורים בהם, חופרים מנהרות מתחת לבתיהם, יורים עליהם טילים, דורסים אותם במשאיות ומנופים הלוך וחזור, ממציאים כל הזמן כלי נשק מרסקים כדי לשבור את עצמות היהודים נשמתם עדן...

בסדר – הפסיקו שוב עמוס – עכשיו יבוא כבר המרד.

איזה מרד?

סתם מרד. מרד היהודים נגד המופתי וראשי הרש"פ והחמאס, דעא"ש והג'יהאד הערבי והמוסלמי דאז והיום.

מה אתה מפסיק אותי? מתלונן הקשיש. חיילינו ואזרחינו היהודים ז"ל הינם אנשים נקיי כפיים ורודפי שלום ולא עלה על דעתם ועל דעת משפחותיהם לפרק מעל עצמם את הגורל שאלוקי השלום גזר עליהם.

אלוהי השלום רצה... שהאינתיפאדה .....ככה...

עמוס ! חיילינו ואזרחינו היהודים הם גיבורים שבגיבורים ולא נכנעו למעניהם ולרוצחיהם.

יופי, אז בכל זאת הרביצו למחבלים הטרוריסטים הערבים המוסלמים, נכון?

עמוס ! מה אמרתי לך? חיילינו וחיילותינו ואזרחינו היהודים ז"ל סבלו תחת גלגלי משאית הריסוק ייסורים על אנושיים, אך עד בוא המוות הגואל לא פסק מפיהם אף לרגע קט שיר השלום והתהילה לאלוקי השלום המגן עליהם בפני צוררי ישראל....

את זה אני לא מבין – מגיב עמוס על כך – איך אפשר לומר שאלוקי השלום מגן עליהם ולא יקרה להם רע כשהערבים והמוסלמים דווקא טובחים אותם אחד אחרי השני? אילו שרו את  שיר השלום המחבלים...

עמוס ! אתה רוצה ללמוד או אתה רוצה להשתולל?

בסדר, סבא, זה בסדר. אני רק לא מבין מדוע היהודים גיבורים כשכולם פוצצו אותם, פיתו ואנסו את בנותיהם, דקרו אותם וגירזנו אותם, שדדו אותם, רימו אותם, דרסו אותם, והם לא עשו כלום? אני הייתי נותן להם, לאויבים מנה כזאת, יא חביבי, גם אצלנו בכיתה היה בחור אחד שתמיד עשה בי, ככה, אינתיפאדה עממית, אינתיפאדת יחידים, דקר לי מאחור בעט כדורי, אז אני ביום אחד....

יש לך הצדקה אחת, בחור, שצעיר הנך ורך. נאמנותם של חיילינו וחיילותינו, אזרחינו היהודים והנאמנים, עשתה רושם כביר אפילו על השהידים והשהידיות, אשר פחדו מפניהם עד כדי כך, שגררו בבהלתם הגדולה עוד ועוד יהודים חפים מפשע אל הסכין והגרז� והמשאית הדורסת. נשפך הדם היהודי היקר כמי נהר....

סבא – נאנח עמוס בקול מפציר – יבוא כבר המרד...

אתה רוצה לשתוק?

רק מרד קטן, פיצפון. לא חשוב אם לא יצליח.

שמע, שקץ שכמותך, מתנחל בזוי שכמוך, כיפה סרוגה פשיסטית שכמוך, ימני גזעני שכמותך, אלמלא החזיקו מעמד חיילינו וחיילותינו, אזרחינו היהודים והנאמנים, נשמתם עדן, והיו נכנעים לאיומי האינתיפאדה, הרי גם אתה היית ילד גוי היום !

לא נכון – דוחה עמוס את ההאשמה – אני אהיה תמיד ילד יהודי, מפני שאני נולדתי בארץ.

גוי אתה גם כך, צעיר מושחת ! האינך מסוגל לתפוס את הנשגב והנעלה בגבורת קרבנות השלום? דרסו אותם, דקרו אותם, גירזנו אותם, פוצצו אותם, רצחו אותם באו"מ, רצחו אותם בועידת פריז ובעוד ועידות, התירו את דמם, הסיתו נגדם בטלוויזיה ובתקשורת הערבית בארץ ובעולם, פיתו ואנסו וחטפו את בנותיהם, סיממו ושיכרו את בניהם ובנותיהם, סימאו ושיטו בהם ושיקרו להם בתקשורת הישראלית, אבל הם לא הפנו עורף לבשורת השלום עכשיו שבידי השהידים, לבשורת בצלם, לבשורת הקרן החדשה לישראל, יימח שמם וזכרם של המחבלים...

סבא, גם אתה היית נותן שיהרגו אותי ובלבד שלא אפסיק לשיר את שיר השלום ואדקלם את הסיסמה שתי מדינות לשני עמים? הסבא זז על הספסל בטיילת ארמון הנציב, בירושלים של עיר עמים, אנה ואנה.

אין לך דבר חשוב מן האמונה בשלום ! אין קורבן גדול מידיי למען השלום !

לא נכון – מכריז עמוס נעלב עד יסודו – אלוהים לא רוצה שיהרגו אותי הערבים והמוסלמים. אני הייתי נפטר מהשלום השקרי והרווי דם יהודים וערבים נאמנים, אילו היו דוקרים ודורסים אותך, סבא. אבל אני בין כך הייתי עושה מרד...

עמוס קם ומוציא את פסק הדין:

תסלח לי, סבא, אבל נביאי שקר השלום שלך היו לולו כל אחד.

ועמוס עזבנו לנפשנו.

מה זה לולו? איזו מילה זאת? רוטן הסבא ומסיים את הפרשה בפנותו אליי בעברית צחה ונקיה – השמעת אדוני? בשביל שקצים כאלה עשינו את המדינה היהודית, האין זה נורא?

אולי לא כל כך.

תודה לרוחו של אפרים קישון, אשר מפעמת בנו, מתוך הספר 'עד המדינה', פרוטוקול (הרשימה על עמוס עמ' 133).