במבט ראשוני, ראש הממשלה בנימין נתניהו לא היה יכול לבקש מתנה גדולה יותר מאשר נשיא אמריקני כמו טראמפ.
במיוחד לאחר שמונה שנים מאתגרות ומייגעות, שבו נאלץ להתאבק פנים מול פנים מול האיש החזק בעולם. בנוסף לעובדה, כידוע, שבין השניים, מלבד התהום הפעורה במחלוקות הפוליטיות, לא שררה רומנטיקה יותר מידי גדולה.
אך כעת, נתניהו מקבל נשיא אמריקני השונה ב180 מעלות מקודמו, סוג של אנטי תזה למנהיג הקודם, למעשה, לכאורה, סוג של חלום.
ראשית, אם נשים לב, מלבד ההיסטוריה שאותה ביצע טראמפ בהיבחרו לנשיאות (לא גדולה פחות ממה שעשה קודמו לתפקיד) מבצע כעת, אמנם על אש קטנה ובצנעה, גם ראש ממשלתנו, שלאורך כהונותיו רבות הפעמים, מכהן לראשונה בתפקיד כשלצידו ישנו נשיא רפובליקני.
כמו כן, ראוי לבחון את הבסיס ואת המכנה המחבר בין השניים, שלמעשה, למרות הגורמים המשותפים והרחבים יחסית שנראים לעין, עדיין מדובר באנשים שונים מאוד ולא רק ברקע הפוליטי והאישי, צורת ההתנהגות וכד' אלא גם פוליטית.
נדמה, שטראמפ הוא 'הניצי' הדומיננטי מבין השניים. אם ניקח לדוגמה את התבטאויותיו הנוקבות והבלתי שגרתיות בקמפיין הבחירות נגד המוסלמים (ולא איזה משפט ביום בחירות נוסח 'נוהרים לקלפיות') שהביאו למעשה את נתניהו באותה עת לבקר את האמירות הללו, תוך כדי קריצה, אולי, למועמדת קלינטון (שהייתה הפייבוריטית להיבחר) שהוא כמוה מגנה התבטאויות גזעניות אלו.
ייתכן אגב שבנוסף להתנערות זו, היה לימוד לקח מהעבר, שבו ניצב באופן מובלט לצידו של המועמד לנשיאות, רומני, שהיה במצבים מסוימים קרוב לכיווץ כהונת הנשיא אובמה לארבע שנים בלבד.
עקב כך, ובניגוד למה שמשתקף, לדעתי לנתניהו היה עדיף דווקא את גברת קלינטון, הדמוקרטית, הסולידית והצפויה, כנשיאת ארה"ב מאשר אדון טראמפ האימפולסיבי והגועש.
הילארי קלינטון, בנוסף לעובדה שקיימת כבר היכרות קודמת עם נתניהו מתקופת נשיאות בעלה, וכן ובתפקידה כשרת החוץ, הייתה מהווה גם ככל הנראה סוג של גרסה רכה, נשית ועוינת פחות וחמורת סבר של הנשיא אובמה.
באופן זה, נתניהו היה ממשיך עם מדיניותו ללא שינויים מיוחדים, בצורה שתמשיך להציגו כמנהיג הישראלי שפועל אל מול ממשל אמריקני דמוקרטי קלאסי, בנחישות, אלגנטיות וללא מורא, תוך כדי לחימה ופיצוח אותם אתגרים שהוא רגיל אליהם ומבצעם, יש לומר, באופן מוכשר ביותר.
אך דמותו של מיסטר טראמפ, לעומתה, 'המשוגע' והבלתי שגרתי יכול בקלות(ואולי אף בלא מתכוון) להעמיד את ימניותו של נתניהו למבחן אשר יאלץ אותו לפלס משעולים שונים כדי לא לצאת חס וחלילה 'שמאלן' (עיינו ערך 'חבית הנפץ' בהעברת השגרירות לירושלים) ומצד שני לא לבצע מהלכים חדים ועמוקים שעל דגלם מתנוססים המושגים דרסטיות או ימיניות מוחצת, שנוגדים את דמותו באופן מובהק.
באופן אירוני, קל יותר להתמודד אל מול נשיא שמוותר לאיראן, מפעיל לחץ בין-לאומי, שואף לחסל התנחלויות ומפציר בעשיית שלום עם פרטנר לא רלוונטי, שאל מולו נתניהו נתפס כאישיות חזקה, עמידה שאינה מוותרת או נכנעת ומניפה בגאווה גלובלית את הצדק היהודי הישראלי.
ללא ספק שזה דורש מאבקים, התגוששות, עמידה נגד זרמים ואולי אף הפסדים זמניים במהלך הדרך(כמו לדוגמה זו של איראן).
אך קרב זה, מלבד היותו אחת מהתמחויותיו של רה"מ, מתנהל בידיעה שציבור האם שלך בבית(במיוחד זה ששם את הפתק) תומך ומעצים בך את אמונתו מול הנשיא 'המוסלמי האנטישמי' הזה. הפרס הזה שווה כל טיפת זיעה.
אך אנלוגיה זו משתנה, כשאל מולו ניצב נשיא אחר לגמרי, שאמנם הודף מנתניהו סלעי מחלוקת שבדרך כלל קיימות עם נשיא אמריקני דמוקרטי טיפוסי, אך 'מתנה' זו נמסרת לו בבחינת סוג של אליה וקוץ בה.
דווקא נשיא החסר כל תורה של פוליטיקלי קורקט, שחותך במופגנות ובומבסטיות לצד הימני-קיצוני של המפה, עלול להצל על מעמד - 'המנהיג החזק' של נתניהו(שאותו שייף וליטש במהלך השנים) ובכך דווקא לגרום לדהיית אותו כרטיס ביקור עשוי היטב של ראש הממשלה, שאותו הוא מנגיש לציבור במומחיות ובניסיון רב.
בחיים ישנו חוק פשוט של איזון, והחוק הזה פועל גם יפה מאוד על התחום הפוליטי.
אם כהונת טראמפ אכן תעמוד בהבטחתה ולא תנגן שוב את הפזמון הידוע, "דברים שרואים משם לא רואים מכאן", בנימין נתניהו יהיה מוכרח לבצע שינויים כלשהם באסטרטגיה הקבועה והתמידית שלו, קרי - 'רה"מ הטוב שנאבק נגד הנשיא הרע'.
אלא אם כן, גורמי חקירה שונים, שמהם, ע"פ חשד כמובן, מסתלסל בימינו עשן מחשיד, יהפכו את הקערה על פיה, ויובילו לזיווג חדש לנשיא הנבחר טראמפ.
