קדושת הזמן המקום והאדם
קדושת הזמן המקום והאדם

המצווה הראשונה שנצטוו ישראל היא לקדש את הזמן על ידי קידוש החודש, ככתוב "החודש הזה לכם ראש חדשים" (שמות יב ב). אמנם הזמן הוא דבר שאי אפשר למשש אותו באצבעות כמו את המקום, אבל בזמן מצויה עובדת מציאותנו, כאדם שנברא בצלם אלקים הנמצא בעולם הזה. הזמן הוא סדר החיים של האדם בעולם הזה.

מציאות האדם מחוברת למקום  ולזמן. יש מדרגות בזמנים, במקום ובאדם. ישראל הם המקדשים את הזמנים, כפי שאנו מברכים "מקדש ישראל והזמנים". היינו, הם המגלים את התוכן האלקי של הזמן, נותנים ערך ותוכן לזמן ולמציאות האדם בעולם מכוח התגלות שם ד' עליהם. ישראל מגלים את הקדושה של האדם בעולם (עיין שיחות הרב צבי יהודה זצ"ל שמות 132).

נכון לעכשיו, דורנו זקוק מאוד לגלות ולחזק את קדושת הזמן, המקום והאדם. יש להבדיל ולהבחין "בין קודש לחול, בין אור לחושך בין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה" (הבדלה). השקפת העולם המטריאליסטית, החומרנית, מטשטשת את קדושת הזמן המקום והאדם. השקפה זו מביאה למחשבה שכל הזמנים שווים ח"ו. השמש זורחת בשבת וביום טוב בדיוק כמו שזורחת בימי החול ולכן אין כביכול הבדל ביניהם אין שבת לא חג ולא מועד ח"ו.

כדור הארץ עגול ולכן כל מקום על פני כדור הארץ שווה ואין לכאורה הבדל בין ארץ ישראל לשאר הארצות, ובין ירושלים לערים אחרות בעולם ח"ו. השקפה זו מביאה את הרצון לויתורים על חלקי ארצנו הקדושה ח"ו. לבעלי השקפה זו גם אין הבדל בין העם היהודי לשאר העמים ח"ו, לכן הם מתירים לעצמם נישואי תערובת והתבוללות בעמים.

אשרינו שאנו זוכים לקדש את הזמנים. ואשרינו שהקב"ה בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, אשרינו שאנו זוכים לארץ ישראל ולציון "כי בחר ה' בציון אוה למושב לו... כי לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב".

בציפייה לישועה השלמה

מתוך העלון "באהבה ובאמונה"