כשאמר משה לישראל: "התיצבו וראו את ישועת ה'... ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" יכלו ישראל להבין מדבריו שהמלחמות שינהל עם ישראל עם אויביו יהיו כולן בידי שמים, בדרך של נס גלוי כשהאדם עומד בה כצופה מן הצד, ובמחשבה זו עברו ישראל את ים סוף בחרבה בתוך הים, והנה לפתע בא עמלק להילחם עם ישראל, וכאן נכונה להם הפתעה, משה קורא ליהושע ואומר לו: "בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק", פתאום מתברר להם שאין סומכין על הנס וניהול המלחמה היא בידי בשר ודם.

ובהנחיה הזו פעלו ישראל גם בהמשך דרכם במדבר, במלחמת מדין, שגם בה אומר להם משה: "החלצו מאתכם אנשים לצבא", וכך נמשך הדבר לאורך כל המסלול ההיסטורי של עם ישראל, שמלחמות ישראל מתנהלות על ידי אדם, כמו בכיבוש הארץ בימי יהושע, או בימי השופטים והמלכים, ככתוב בתורה: "כי תצא למלחמה על אויביך".

מכאן שהאמירה לישראל "ואתם תחרישון" היתה אמירה חד פעמית, הממשיכה את הנסים שעשה ה' לישראל במצרים עד קריעת ים סוף. ועם זאת מה שאמר משה לישראל: "ה' ילחם לכם", היא אינה אמירה חד פעמית אלא הבטחה לדורות, כמו שאמרו במכילתא: "לא לשעה זו בלבד ילחם לכם אלא לעולם ילחם כנגדן של אויבכם".

המלחמה המתנהלת בדרך הטבע מתנהלת על ידי כוח צבאי, אבל במלחמות ישראל אין להסתפק בכושר הגופני וההכשרה הצבאית של החיילים בלבד, כפי שאנו רואים במלחמת עמלק, שבה אומר משה ליהושע: "בחר לנו אנשים", ופירש רש"י: "'בחר לנו אנשים' - גיבורים ויראי חטא שתהא זכותן מסייעתן", וכך גם במלחמת מדין כשמשה אומר לישראל: "החלצו מאתכם אנשים לצבא", וגם שם לפי המדרש(במד"ר כב) כוונתו: "אנשים צדיקים".

מכל האמירות הללו יש הנחיה כאשר גם נלחמים בדרך הטבע צריכים חיילי הצבא בישראל להיות מלבד כושרם הצבאי גם בעלי רמה מוסרית (צדיקים) ודתית (יראי חטא), (והיכן נמצא חיילים כאלו אם לא בבוגרי בית המדרש). במלחמת עמלק אנו רואים את השילוב המנצח במלחמות ישראל שיש בו השתדלות אנושית עם הסיוע משמים, כאשר משה אינו מסתפק בניהול הקרב על ידי יהושע וחייליו, אפילו שהם יראי חטא, אלא מתייצב על ראש הגבעה ומטה האלוקים בידו כדי לעורר את כלל ישראל לאמונה בבורא עולם, ככתוב: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל".

ועל כך שאלו בגמרא (ר"ה כט א): "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברין ואם לאו היו נופלין". וב"מכילתא" הוסיפו ואמרו: "כל זמן שהיה משה מגביה ידו היו ישראל מסתכלין בו (במשה) ומאמינים במי שציוה למשה לעשות כן, ועבור זה עשה להם הקב"ה נסים וגבורות".

אם מהחייל הפשוט נדרשת רמה רוחנית־מוסרית, על אחת כמה וכמה שתכונות אלו נדרשות מהעומד בראש הצבא הישראלי, וכזה היה יהושע שהיה יושב אהל ככתוב: "ומשרתו יהושע לא ימוש מתוך האהל", ועל כך אמרו במדרש (במד"ר פי"ב ט): "היה משמש את משה ביום ובלילה". ובמדרש אחר מובא שמשה הוציאו מהאהל "שהיה מבקש להדריכו למלחמה" (שמו"ר פר' כו ג). יהושע שילב באישיותו את הסייף והספר את הגבורה הפיזית עם העוצמה הרוחנית, ובשתי התכונות הללו המשיך להנהיג את ישראל עד יום מותו. לאחר פטירתו של יהושע אמרו (שבת קה ב): שישראל התעצלו בהספדו.

ולמדו זאת מהכתוב: "ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש" - ודרשו על כך: "מלמד שרגש עליהן ההר להרגן", ומכאן למדו בגמרא: ש"כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו". מה היתה ההתעצלות של המספידים בהספידם את יהושע? מסביר הראי"ה בספרו עין איה (שם) שההתעצלות של המספידים היתה שהמספידים ראו ביהושע רק את מעלותיו החיצוניות, את היותו שר הצבא, את הכובש שהנחיל לישראל את ארץ ירושתו, את המצביא שניצח עמים רבים ומלכים אדירים, אבל בה בשעה התעלמו בהספדם מהמעלות הרוחניות של יהושע, מפני שפעולותיו החיצוניות האפילו על מעלותיו הרוחניות, והמספידים לא חדרו להכיר בערכו הרוחני הגדול של יהושע, ועל המחדל הזה שהתעלמו ממעלותיו הרוחניות נענשו.