יש בדיחה ידועה לכל, שמספרת על יהודי אחד שנאלץ לנטוש את ספינתו והגיע לאי בודד, שם חי לו לבדו במשך שנים ארוכות.
יום אחד נקלעה לאי ספינה נוספת. ירדו הנוסעים אל החוף וראו כי על האי קיימים שני בתי כנסת. שאלו הנוסעים את היהודי בשביל מה הוא צריך שני בתי כנסת?! ענה להם "באחד אני מתפלל ואל השני אני לא מתקרב".
לבדיחה הזו יש גרסאות רבות, חלקן מצחיקות וחלקן מיותרות, אבל הדבר הטוב ביותר הוא – שהיא כבר איננה רלוונטית יותר.
בשנים האחרונות קשה להגדיר את המגזר הדתי-לאומי, על גווניו הרבים. כל אחד תופס לו פינה הלכתית או רעיונית, מתבצר ומשכנע את עצמו ואת הסביבה בצדקת דרכו. ובכל זאת, נדמה שלמרות ההסתעפויות הרבות, מתרחש בזמן האחרון תהליך חיובי יותר. הציבור הדתי-לאומי חש לאחרונה בטלטלה, ברוח החדשה שמנשבת בו. עדיין יש כאלו שיגידו שאין זה המקום, אבל אפשר לראות דווקא ברוח זו התחלה של תקופה חדשה.
ההתעוררות המורגשת בעיקרה מדברת על שיח הנוגע לפילוג העדתי-דתי, פילוג שמתחיל להיעלם. הדיבור על יהדות וחסידות, על התחדשות שמקבלת את כל קצוות היהדות בלי צורך בקיטלוגים מלאכותיים. על מחיקת ההגדרות של יהדות דיכוטומית ומעמדית, המדרגת את בני האדם לפי מידת קרבתם לריבונו של עולם על ידי סממנים חיצוניים. זה כבר לא תופס.
את בסיסה של התעוררות זו ניתן לראות כבר מזמן בחתונות מעורבות בין העדות, שירים במקצבים שונים המושרים זה לצד זה בערב שבת, שיח משותף ותפילות מעורבות, אבל לא רק. ישנה הבנה כי להלכה היבשה והתפילה אליה התרגלנו, ישנ ממדים נוספים. אלו תופסים הרבה יותר מרחב מאשר אם על כריכת הסידור כתוב ע"מ או א' או ס', או המוסכמה בה חיינו במשך השנים, הדורות והגלויות.
חוסר הפחד שאפיין בעבר דווקא את הניתוק משורשי תרי"ג מצוות ובחירה ללכת ביניהם, ואולי אפילו קורטוב של התרסה, מאפיין כאן דבר אחר – חוסר פחד מלהתקרב בחזרה. תפילה שאינה מפחדת מנוסחים חדשים ומאפשרויות הגלומות בה, בסוף זוהי תפילה, ואנשים שאינם מפחדים להתנסות בשינוי בעצמם.
כמובן שאין אנו מקלים ראש במסגרת האורתודוכסית המחייבת, אבל בתוך מסגרת זו יש מרחב הרבה יתר גדול מזה שלמדנו ללכת בתוכו. פריצה של שביל חדש מחייבת בדרך כלל הליכה בתוך תוואי קוצים וענפים, וגדיעת כל הדברים המפריעים ללכת בו, כדי שנוכל להראות לציבור כולו את היופי שמסתתר בסופו.
כך גם כאן, אין אנו מדברים על גדיעת בסיס היהדות, אלא על הצורך לשרש תפיסות מסוגרות ומתנשאות. עדיין אין ברירה וכל אחד מנהג בית אביו נוהג, אבל מה שתלוי בנו ולא במסורת אבות – ניתן לשנות. צריכה להיות לכל אחד ההבנה כי ההתקרבות לצד 'האחר' לא צריכה לבוא על חשבון נוף הילדות. אין צורך לוותר על בית אבא כדי ליצור את החיבורים השונים.
כמו כל העולם המערבי, אין ליהדות ברירה אלא להיות מושפעת, אך בידנו הבחירה האם לתת להשפעה זו לחלחל למקומות רעים ולפלג אותנו כל אחד לעצמו, או שדווקא לאחד אותנו סביב דברים משותפים ביסודם.
בשבת הקרובה נציין בבתי הכנסת את שבת בשלח. שבת שירה עבורנו היא פיוטים מבית אבא, ולמרות זאת אפשר אחרת. תלכו, תיפתחו, תשמעו, תתפללו, אבל אחרת.
רק השבת תבחרו להתפלל בנוסח אחר ממה שאתם מכירים, שהשינוי יגיע לא מהנוסח המדויק, אלא מהנוסחה הנכונה לחיבור, בה יש פחות משמעות לדקדוק ולדקדקנות ויותר משמעות לכוונה. המילים הן אותן המילים, גם אם העטיפה היא בסולמות ותווים אחרים. זו לא הפרדה שבגוף, אלא החיבור שבנפש.