שגורה האמירה שאין לגוי נשמה. מקורה בטעות מושרשת בהבנת המקורות המדברים בעניין זה.
המקור הנפוץ נמצא בספר התניא, פרקים א-ב: "דלכל איש ישראל יש שתי נפשות. נפש אחת מצד הקליפה... וממנה באות כל המדות רעות... וגם מדות טובות שבטבע כל ישראל... באות ממנה... מה שאין כן נפשות אומות... שאין בהן טוב כלל... ונפש השנית בישראל, היא חלק א-לוה ממעל ממש".
יש מבינים מכאן שהנפש "השנית", היינו הנשמה, אינה מצויה לאומות העולם. אבל קיבלתי מפיו של הרב יהודה אשכנזי שקיבל מפיו של הרב יצחק שניאורסון, בן דודו של הרבי מליובאוויטש, שיש להניח פסיק אחרי המילה "השנית", כך שיש לקרוא: "והנפש השנית, בישראל היא חלק א-לוה ממעל ממש", כך שבאומות העולם היא אמנם קיימת, והיא חלק א-לוה ממעל, אך לא "ממש".
אם לא נקרא כך, תישאל השאלה כיצד נתבעת מהגויים התנהגות מוסרית אם אין יסוד עילאי המאיר בנפשם. אבל כשמבינים שיש טהרה נשמתית אצל כל אדם, אלא שאצל אומות העולם נעדרת היא מנפשם הבהמית ומצויה בנפשם "השנית", מתברר מדוע אצל הגויים ההתעלות הרוחנית דורשת רוחניות יתֵרה, בעוד שהיהודי מוצא נתיבות לטהרתו המוסרית גם בטבעו האנושי הראשוני.
את מהות ההפרש בין ה"ממש" של נשמת ישראל לבין ה"לא ממש" של אומות העולם, ניתן להבין לפי מה שביאר הרב קוק (עו"ר ח"ב, קנו), שאצל האומות, הנצחיות מוקנית לכל מי שחפץ בה אם ישלים את נפשו במושכלות ומעשים טובים. ואם אינו חפץ, יכול הוא "לצאת מהמשחק", מה שאין כן באיש ישראל שהשייכות שלו לנצח כפויה, ועליו לשאת בעול המירוק והייסורים עד שיזכה להשלים נפשו.
הדברים מתבארים עוד מדברי הרב (אורות, קמד) שאצל ישראל היחס בין היחיד לכלל הוא יחס הכרחי ואילו אצל אומות העולם אין קשר הכרחי בין היחיד לכלל. יוצא מדבריו שהנשמה של היחיד היא שייכותו לכלל. ואמנם יש לאומות העולם נשמה כללית (אורות, קנו), המכונה בדניאל "שר האומה", אלא שאין היחיד מקבל ממנה את מזונו הערכי והרוחני, ומשום כך גם אינו מחויב לכלל שלו.
לפיכך מובנת הציפייה המובעת פעמיים בכל יום בפיהם של ישראל, שיתבטלו השרים וישובו באי עולם לחסות ישירות בצל א-להי ישראל:
ה' שהוא א-להינו עתה ולא א-להי האומות [הנתונים תחת השרים], עתיד להיות ה' אחד, שנאמר: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעובדו שכם אחד" (רש"י).
מתוך העלון "שבת בשבתו"