עצות בהתנדבות לראש הממשלה

אינני סבור כי הכרזות או מעשים סמליים הם הכרח יעיל כיום. למשל, העתקת שגרירות ארה"ב לבירת ישראל.

הרב ישראל רוזן , י"ט בשבט תשע"ז

הרב ישראל רוזן
הרב ישראל רוזן
שלומי שלמוני

אתם הקוראים כבר יודעים, מה שאני לא יודע בעת כתיבת השורות, מה התרחש ועל מה דובר בפגישה שבין ראש ממשלתנו לנשיאה החדש של ארה"ב.

בעת כתיבת השורות פוליטיקאים ודוברים למיניהם, פובלציסטים ותקשורתנים ממלאים פיהם בעצות לראש הממשלה; מה לומר ומה לא לומר, איך לחשות ואיך לדבר / איך לטעת ואיך לעקור נטוע / איך לחבק ואיך לרחק מחבק / איך לאהוב ואיך לשנוא / עת מלחמה ועת שלום (עפ"י קהלת ג', בהמרת 'עת' ב'איך' ובשינוי סדר הפסוקים).

אף אנכי הקטן אצטרף למקהלת ה'עייצעס געייברס' [=נותני עצות] בהתנדבות. נכון, גם רוח ספורטיבית מלבה אותי לראות היתממשו ציפיותיי?

להלן מספר הערות שוליים בקשר ליחסי ישראל-ארה"ב לעת הזו;

מהות ולא סמליות

אינני סבור כי הכרזות או מעשים סמליים הם הכרח יעיל כיום. למשל, העתקת שגרירות ארה"ב לבירת ישראל. זה חשוב ביותר בהיבט ההצהרתי, זה מעודד ומחבק, אך המחיר של 'משיכת אש' כלל עולמית נגדנו איננו שוה את התועלת.

בודאי אין 'ההישג הדרמטי' הזה שוה אל מול ויתור על הישגים מהותיים יותר. ואם זה 'נורא נורא' חשוב ניתן להעתיק את הפעילות ירושלימה בזחילה, ללא תופים ומחולות שמחירם בצידם.

למרבה הפלא, אינני מתלהב כלל ממינויו האפשרי של חתן הנשיא היהודי (ובעלה של...) לאישיות המתווכת בינינו לבין הפלסתינים. זה לא יצלח! צעד כזה מספק לאויבינו נשק-סף לטירפוד כל מגע רציני. חבל להשחיל פתיל רועם מתחת לשולחן המו"מ הישיר שראש הממשלה חותר להגיע אליו, ובצדק. ובשקט נוסיף, זה גם עשוי להתברר כבומרנג, אם 'חתנא דבי נשיאה' איננו בדיוק חבר גוש-אמונים...

מאותו הטעם אינני בטוח שיש תבונה במינוי לשגריר ארה"ב בישראל יהודי שומר שבת ומראשי ועד הנאמנים של ישיבת בית-אל בבנימין. בזירה הבינלאומית מעמדו ויכולותיו מאבדים נקודות רבות. כך גם בזירת דעת הקהל האמריקאית, שכן אי-האובייקטיביות הלכאורית רק תזיק.

בודאי מינוי זה הינו חרב ביד פלחי דעת הקהל הישראלי שאיננו ימני מובהק. הצעדים שהוזכרו בשלשת הסעיפים הללו הם אכן סמליים אך חסרונם המהותי טבוע בהם עמוק.

בזירה הפלסטינית, הרחבת ההתיישבות וסיכול חזון שתי המדינות – אינני סבור שהחלת ריבונות צריכה להיות במוקד פגישת פיסגה זו, 'על השולחן'. בשאלה המרכזית הזו הייתי מסתפק באי גינוי, בהעלמת עין, במשיכת כתף מצד ארה"ב. ומצדנו – ביצוע כרסום זוחל, 'דונם פה ודונם שם'.

בשלב ראשון, למשל, החלת החוק הישראלי על תושבי יהודה ושומרון ולא על הטריטוריה. ו'על הדרך', לחסום את הבג"צ מפני מעורבות מדינית אנטי-לאומית באיצטלה משפטית ע"י חיקוק 'פיסקת ההתגברות', שאין כאן המקום לפורטו. הריבונות בפועל תגיע יותר מאוחר, ואם לא דה-יורה, לפחות דה-פקטו.

לשיטתי, אין גם צורך בהכרזה פומבית על ביטול 'נאום בר אילן' המכיר בשאיפה ל'שתי מדינות לשני עמים', וגם לא בביטול פורמאלי של 'הסכמי אוסלו'. חזונות אלו התנדפו מזמן ועדיף שיגוועו מאליהם. המציאות חזקה מהצהרות.

בזירת איראן, דעעש והמרחב הים-תיכוני אינני משגר 'עייצעס' [=עצות]. עד כאן בינתי אולי מגעת. מכאן ואילך אני סומך על ראש הממשלה...

ונחתום מעין הפתיחה בתוספת הערות שוליים: "מה ראתה אסתר שזימנה את המן [לפגישת הפיסגה שלה עם אחשוורוש להצלת היהודים]? ...כדי שלא יאמרו ישראל אחות יש לנו בבית המלך [ואיוונקה שמה] ויסיחו דעתן מן הרחמים".