פגישת נתניהו-טראמפ חשפה הזדמנות חדשה לאחוז בשור בקרניו ולגשת אל סוגיית 'שתי מדינות לשני עמים' שהחלה להיקלט בחברה הישראלית כמו חלק מההמנון הלאומי, בגישה של 'חישוב מסלול מחדש'.
אופציית החשיבה מחוץ לקופסא, או לפחות הניסיון להשתמש בה, נראית כיום קרובה, אך כמובן, שכמו כל הזדמנות בחיים, בצידה ישנו תאריך תפוגה שעלול להסתיים ללא תוצאות, אם לא ישתמשו בה באופן מושכל וחכם.
למעשה, גם אם הנשיא טראמפ יגלה דעות שנוטות יותר ויותר לכיוון אופציית פסילת הרעיון של מדינה פלסטינית, החברה הישראלית כשלעצמה, שכוללת בנוסף כמובן את זרועותיה, קרי-תקשורת, בג"צ, אקדמיה וכו', שברובם עדיין תומכים ומעצימים את המהלך הזה, יקשו על הניסיון להסיר את האופציה הזו מסדר היום המדיני והחברתי שעדיין נשארת בגדר אגוז קשה לפיצוח.
ישנם לדעתי כמה סיבות(מן הסתם ישנם עוד בנמצא) שבעלות השפעה על שימור אותו מבנה שממשיך לחבר את עתידם של ישראל והפלסטינים באותה תבנית המקובעת:
1. הפתרון הזה מקבל תדמית מאוד הוגנת ומתונה. הסלוגן של שני מדינות לשני עמים מצלצל בצורה שמשדרת שוויוניות, במיוחד מצידו של העולם. סטייה מאותו ציר הופכת את המשוואה ללא הוגנת, כשאחד מהצדדים בסכסוך אינו מקבל עצמאות משלו.
2. כל מושג 'מדינת פלסטין', לצידה של ישראל החל להירקם כבר בשנות השבעים, עד שהתחיל להיות חלק ממצע הממשלה מתקופת אוסלו עד כתיבת שורות אלו. החלחול העמוק הזה, שתפס תאוצה גדולה משנות התשעים ושודרג, בעצם, באופן מסיבי על ידי התקשורת בארץ(ובחו"ל) עד ימינו אנו, גורם להרבה מאוד ישראלים, גם כאלו שאינם חסידים של הפלסטינים, להאמין בחזון הלאומי הזה במודע ובתת מודע.
3. כרגע אין באופן מבוסס ומוצהר אופציה אחרת על השולחן מבחינה מדינית, שיכולה לשמש סוג של 'יריב שקול.' אמנם פוליטיקאים כמו בנט או פייגלין מציעים נוסחות כאלו ואחרות לפתרון הסוגיה, אך בשורה התחתונה, ההצעות שלהם עדיין לא מתורגמות לציבור הישראלי הרחב ככאלו שיכולות ומסוגלות להוות בסיס חילופי אותנטי בהחלפת האופציה הנוכחית.
4. התזה שגורסת שמחד גיסא לא ניתן באופן חוקי לגרש מיליוני פלסטינים ומאידך גיסא עדיין בעייתי מבחינות דמוגרפית ואחרות להתיר להם אזרחות, גורר את הציבור הישראלי אל עבר אבחת חזון הקמת מדינה פלסטינית לצידה של ישראל, גם כסוג של ברירת מחדל.
5. כל בעל מוח בקודקודו מבין שמעבר לכוחות התקשורת, משפט ואקדמיה למיניהם שברובם רתומים אל עבר צעידה למטרה זו, ישנם גופים אחרים(חלקם אלמוניים) עוצמתיים יותר, בארץ ובמיוחד מחוצה לה)שלא באמת מעניין אותם טובתם של ישראל ואפילו הפלסטינים( שדוחפים באמצעות מימוני עתק וכוח תקשורתי אדיר במטרה להגיע אל אותו יעד בכול מחיר.
כמובן, שכל אותם אבני נגף שקיימים בנמצא אינם סותרים את חלון הזמן הנוכחי, שיכול לאפשר פתיחה מחודשת של שיח כנה ואמיתי בנוגע לשאלה האם נכון בכלל להמשיך ולדבוק באופציה של מדינה פלסטינית שלמעשה נכשלה כבר במשך עשרות שנים, תוך כדי אימוץ נוסחאות אחרות שמסוגלות לתת פתרונות טובים יותר.
מלבד הממשל האמריקני והישראלי, שמסוגלים ביחד לנטוע אופטימיות מחודשת בנוגע לסוגיה, חשוב לזכור שגם בארץ באופן כללי ולמרות הכול, ישנו יותר איזון מבחינת ימין ושמאל הן בפן התקשורתי והן בהתפכחות מדעות קדומות כלפי חזון השלום.
כך שחוסר ההתעקשות ברעיון המדינה הפלסטינית הנוכחית, יכול לפתוח צהרים אחרים שבכוחם להשפיע על קהלים ישראליים כדי לזנוח אופציה זו, אפילו לא מפאת הסרת עורם ששייך בחלקו למרכז/שמאל, אלא מתוך הבנה הגיונית ומושכלת שהקמת המדינה הפלסטינית אינו באמת אפשרי ובר ביצוע.
בנוסף חשוב לזכור, שגם רובם של ערביי עזה ואיו"ש, אינם באמת מעוניינים לחיות תחת מדינה פלסטינית עצמאית, ערבית ומוסלמית. לא פעם סיקרו את מצבם של העיר רמאללה לדוגמא, שאיכות ורמת החיים בה היו גבוהים יותר מערים מסוימות כאן בארץ. כך שניתוק טוטאלי מישראל(ומגופים אחרים שתומכים בהם) ועצמאות פלסטינית בלעדית יכניס את מיליוני הערבים שחיים שם למצב שהם לאו דווקא שואפים ומייחלים לו.
אגב, ח"כ אחמד טיבי בעצמו, באחת מראיונותיו לתכנית בוקר, לא הביע שום רצון לעבור למדינה פלסטינית, לכשתקום וסירב לתרץ בתוקף מדוע אם הרעיון הזה הוא כל-כך טוב והכיסוף להקמת המדינה הזו הוא כה חזק הוא עדיין בוחר להישאר לגור תחת 'הישות הציונית...'
כמו כן, חשוב להכיר בכך ואין זה חסרון, שהמצב הנוכחי שקיים כיום בעזה ובאיו"ש, שבהם חיים מיליוני ערבים תחת שליטה ישראלית גם הוא מצב כלל לא אופטימאלי.
משה פייגלין, יו"ר זהות, הביע לא פעם את אחת ממטרותיו הפוליטיות- להפסיק את הכיבוש.
הדברים לא נאמרו מתוך ציניות או ניסיון למצוא חן בעיני מצביעים לא ימניים, אלא להגדיר באופן ברור את העובדה שכל עוד הממשלה ממשיכה עם השליטה הזו, היא לא תוכל באמת להגיע לפתרון שיעניק ביטחון וצדק אמיתי לכול תושביה של ישראל בכל אתר ואתר.
לאחר הניצחון הסוחף בששת הימים, הייתה למדינה הזדמנות פז להכות בברזל בעודו חם ולהכריז על שטחי המולדת שנכבשו כחלק בלתי נפרד ממנה. אך למרות שפעולות אלו לא נעשו, עדיין צריך להאמין שהדת שהעניקה את המוסר לעולם, המוח שהמציא את האטום והעם שהצליח להקים מדינה לתפארת לאחר השואה, מסוגלים להגיע לנוסחה שתוכל לפתור את סכסוך הגבולות כאן על הצד היצירתי והראוי ביותר.