בגוב האריות
בגוב האריות

שבועיים לאחר שעזבתי את בניין בית המחוקקים בקייפטאון, חבר מדרום אפריקה שיגר לי חומר מעורר בעתה: תיעוד מתוך הפרלמנט הדרום-אפריקאי שבו ביקרתי לא מכבר, כשהוא בוער מתִגרה קבוצתית אלימה, מרובת משתתפים - כזו שלידה נראית פתאום הכנסת המיוזעת שלנו כמו בית לורדים אנגלי, שופע נימוסים ומתורבת להפליא.

אלף זרנוקים לא יצליחו לכבות קטטה שיצאה משליטה באולם שבו מוכרעות גורלותיה של החברה הדרום אפריקנית המדממת, הסוחבת משקעי עבר למכביר שמובילות לתסבוכות הווה לאין ספור.

ופתאום הִכתה בי ההכרה שישנן שתי דרום-אפריקות: יש את דרום אפריקה שאותה מציגים לתייר המזדמן, ואת יש את דרום אפריקה שאותה מכירים האזרחים המקומיים. דרום אפריקה האמיתית עמוסה צרות ושסעים וקונפליקטים, ואפילו נבחריה נוטים להתקוטט עד כדי צורך בהתערבות משטרתית.

בביקורנו במסדרונות בית המחוקקים התאמץ אחד מחברי הפרלמנט, יהודי חביב ועגלגל בשם מייקל בגרים, להציג את פניה היפות של הדמוקרטיה הדרום-אפריקנית. הוא הוליך אותנו בין מסדרונות שטובלים בשיש ירקרק ושזורים תבליטים ודיוקנאות של לוחם האפרטהייד הבלתי נשכח, נלסון מנדלה. בגרים סיפר לנו על דמוקרטיה למופת, על שיח מתורבת, על שוויון בין גזעים. למזלו, נפלנו עליו בדיוק בעת פגרת הקיץ של הפרלמנט (בדרום אפריקה הקיץ כעת בעיצומו), כך שמייקל יכול היה למכור לנו לוקשים דרום אפריקניים בניחוח משכנע, שובה לב. עד שהגיע התיעוד מהמליאה הבוערת.

פרלמנט התגרנים בקייפטאון אינו אלא סמל עצוב למדינה שעדיין מתקשה, עשרים שנה לאחר שהאפרטהייד המחליא הסתיים בה, להתאושש מתסמינים של דרום פרוע, נעדר תרבות וחוק: הפשע משתולל ברחובות. השחיתות חוגגת בצמרת. בביקורנו במדינה הוזהרנו לא להתקרב למוניות, כדי שלא ניפול ברשתם של שודדי תיירים בתחפושת של נהגי מוניות.

אלא, שגם נהגי האוּבר המוזמנים דרך יישומון מוניות אוניברסלי אינם מציאה גדולה: לבי צנח כאשר נהג שהתיימר לקחת אותי למחוז חפצי חצה בחופשיות רמזורים אדומים, חתך בנון-שלנט נתיבים רצופים ודהר בטירוף כאילו אין חוק. הרמזורים ביוהנסבורג, התברר לי, הם אפילו לא המלצה: אלו עמודים מהבהבים, חסרי משמעות, אולי קישוט במקרה הטוב. אנדרטה למדינת החוק שדרום אפריקה רצתה להיות פעם. ככה זה כשנשיא המדינה עצמו, ג'ייקוב זומא, נושא על גבו מטען מפואר בן 800 סעיפי אישום, חלקם חמורים ביותר - כאלה שהשחיתות השלטונית בישראל היא זהב טהור לעומתם. אם שאלתם, מצבו הפוליטי של זומא מצוין; כנראה גם המשפטי. לאיש לא אצה הדרך להדיחו.

שאלתי את הנהג האם אינו חושש משוטר. הוא הפטיר צחוק משוחרר, קרץ בעיניו ואמר לי בשובבות: אם יבוא שוטר, אתן לו כמה ראנדים והכול יהיה בסדר. אגב, גם המטבע המקומי לא משהו: הראנד הדרום-אפריקני הוא שווה ערך ל-28 אגורות ישראליות. בקיצור, מדינה בקרשים.

לשבחה של דרום אפריקה ייאמר, שהיא לפחות מתאמצת להציג לעולם פנים נאותות. קייפטאון, למשל, היא אחת הערים היפות שראיתי בעולם. תועפות של ריקבון מוסרי לא מצליחות להסתיר את יופיה של עיר ההרים והבקעות שבראשה הר השולחן המתנוסס בגובה 1,086 מטרים מעל לפני הים. פסגת ההר שטוחה, ומשתרעת על פני שלושה קילומטרים, ומכאן שמו - הר השולחן.

מההר משתקף יְפי בריאה עוצר נשימה, שמצדיק את תוארו של ההר כאחד משבעת פלאי תבל. במשך שעה ארוכה טיפסנו אל מרגלות ההר. כשהגענו, גילינו לאכזבתנו שהאתר סגור עקב רוחות שהופכות את הנסיעה ברכבל - האטרקציה המרכזית כאן - למסוכנת. תסכול גדול השתלט עלינו. התנחמנו בתצפית עוצרת נשימה אל העמק; די היה לראות מלמעלה את חוף האוקיינוס השקט כדי להבין באלו פלאי טבע התברכה קייפטאון - אחת משלוש ערי הבירה של המדינה הטובלת ביופי מלבב לצד כיעור מחליא, ומפגינה חלקים של עושר מופלג שמתגורר בכפיפה אחת עם עוני מחפיר.

בעיבורו של קיץ מקומי נחתנו במדינה כחברי משלחת 'גשר קומיוניטי' - מיזם משותף למשרד התפוצות ומכון גשר למנהיגות. הפרויקט שואף לרקום חיבורים והיכרות בין מעצבי דעת קהל במדינת ישראל ליהדות התפוצות ואתגריה. מטרת המיזם - להקנות למשתתפים כלים וידע בנוגע למגמות עכשוויות ביהדות התפוצות, בדגש על עתיד העם היהודי בגולה ויחסי מדינת ישראל והתפוצות.

אימה ביוהנסבורג. העיר הזאת, מהאדירות בערי העולם (פי שניים בגודלה מניו יורק), היא עירוב של כלכלה משגשגת ופשיעה פורחת, עיר שבה שולטים עוני מחפיר לצד יוקרה מנקרת עיניים. כחמישים אלף יהודים מתגוררים בעיר. הם מתפללים בחמישים בתי כנסת ושולחים את ילדיהם לתשעה בתי ספר יהודיים. מרבית בני הקהילה שומרים על זיקה עמוקה למוסדות הקהילה, שולחים את ילדיהם למוסד יהודי ונמנעים מנישואי תערובת.

פגשתי יהדות מרשימה אך מסתגרת: קהילה שרבים מבניה התברכו בעושר מופלג, אבל נאלצים להסתתר מאחורי חומות - לא ברור אם מחשש לעין רעה, לפגע רע או לשניהם יחד. בתיה היהודיים של יוהנסבורג, הממוקמים בעיקר בפרווריה הצפוניים, האמידים - מוקפים גדרות משוריינות עם חוטי תיל חשמליים. לאחר סיום הלימודים, ילדי הקהילה אינם יוצאים מבתיהם. בפרוורים היהודיים פזורים ביתני שמירה המאוישים בכל רגע נתון בידי מאבטחים עם נשק דרוך. ניידות של ארגון 'השומרים' המקומי מפטרלות כל העת, עוקבות אחר כל תנועה חשודה. ארגון השמירה היהודי מתפקד כאוטונומיה משטרתית לכל דבר, ואינו כפוף כמעט לאף סמכות חוקית. כששאלתי את אחד המפקדים כיצד מגיבים אנשי הארגון כשהם תופסים פורץ על חם - הוא השיב ללא הנד עפעף: "מה השאלה? יורים בו במקום". ואין משטרה? שאלתי. נעניתי בגיחוך. אין חוק, אין משטרה. סערת החייל היורה אלאור אזריה לא הייתה מתרחשת על אדמת דרום אפריקה.

אף על פי כן, מאחורי מעטה הפחד, שכבת ההסתגרות והרגלי ההליכה על בהונות - נחשפת יהדות יפה ושמחה, המתמודדת בגבורה מול שלטון רקוב וסביבה מאותגרת. הקהילה מאופיינת במשפחתיות עוטפת, ומצטיינת בערבות הדדית מחבקת. ארגון 'חברה קדישא', שמטפל בנפטרים אבל בעיקר בחיים - מגלגל תקציבי עתק, ועוזר למוגבלים ולעניים בתוך הקהילה. כאן עמדתי על נתון מדהים: לצד העושר המתגלגל ברחובותיהן היהודיים של קייפטאון ויוהנסבורג - משגשגת תופעה של עוני. עוני מחפיר. שלושים אחוז מיהודי דרום אפריקה נהנים מארגוני סעד מקומיים. אחת הסיבות המרכזיות לכך, זו האפליה הממסדית שממנה סובלים מי שאינם שחורים, וזאת כחלק מלקחיה של טראומת האפרטהייד. רוב מוחלט ומכריע מקרב יהודי דרום אפריקה נמנים על הקהילה האורתודוקסית. הזרמים האחרים כמעט שאינם נוכחים כאן.

הקהילה מאורגנת למופת: היא מורכבת מנכדיהם של יוצאי ליטא שהיגרו למדינה בין מלחמות העולם - אבל גם מחסידי חב"ד הפזורים בכמה בתי כנסת במדינה, וזרמים נוספים. בבתים רבים מספרים כאן בגאווה על מסע גיוס הכספים המוצלח שערך כאן הרב מפוניבז', הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, כשהתכונן להקים את ישיבתו הנודעת. הוותיקים מבני הקהילה יודעים להצביע על בית הכנסת שבו התפלל ועל הבתים שבהם התאכסן.

בני הקהילה מעורים זה בזה באופן שיכול לשמש מודל לקהילות יהודיות אחרות. הרב יהודה שטרן, רב חב"דניק צעיר ואנרגטי שעומד בראשה של קהילה צעירה ביוהנסבורג, סיפר לי על מערכת הכשרות שבראשה עומדים חסידי חב"ד ותיקים לצד חרדים ליטאים, והכול בהרמוניה מושלמת, תחת שרביטו של הרב גולדשטיין הליטאי. ביוהנסבורג מתקיימת מערכת כשרות אחת החוסה תחת בית דין צדק אחד - הכי רחוק מאינפלציית הבד"צים ואוקיינוס מערכות הכשרות שהציבור החרדי בארץ ישראל טובע בו. יכולתי לעמוד על כך גם בעת שביקרתי, עם משה טייטלבוים, מנכ"ל איחוד הצלה בישראל, בארגון ההצלה הדרום-אפריקני. ראינו שם מנהלים וחובשים ליטאים וחסידים, מגולחים ומגדלי זקן. כששאלנו על היכולת לעבוד בהרמוניה, נענינו בהרמת גבה בגין עצם הצגת השאלה. הלוואי עלינו.

הגיהינום של סוֹוֶטוֹ יכול להכניס את האדם מן היישוב לדיכאון עמוק. סוֹוֶטוֹ היא מקבץ של עיירות שחורים שהוקמו לאורך השנים בשולי העיר יוהנסבורג. בימי האפרטהייד הייתה סווטו חממת גידול לדור מתנגדי המשטר. עם קריסת משטר האפרטהייד נותרה מושבת העוני הענקית אנדרטה חיה ופועמת לימיה האפלים של דרום אפריקה. זו החצר האחורית של המדינה שלעתים נדמית כחצר אחורית אחת גדולה.

קשה להישאר אדישים במהלך ביקור במשכנות העוני של סווטו. המקום נראה כמו מחנה פליטים בלתי נגמר, שבו חיות רבבות משפחות בצריפים עשויי פח, ללא תנאים אנושיים מינימליים: עם מים דלוחים, ללא חשמל, ללא כבוד אנושי. תושבי סווטו מתקיים ממזון שמשגרים ארגונים הומניטריים. לבנו שתת למראם של ילדים יחפים הצועדים בתוך שלוליות ביוב וטינופת שזורמת ברחובות. פעיל מקומי שחור הוביל אותנו בין הבקתות בניסיון להמחיש לנו את חייהם העלובים של התושבים. היה מכמיר לב לפגוש עוללים יחפים המנופפים לעברנו לשלום, מנסים להוכיח את יכולתם במעשי קונדס ומבקשים נדבה לקינוח.

עיניים שחורות ושואלות נתלו בנו כאשר הילדים משוועים: "money, money". רגע לפני שהכנסנו את היד לכיס - הוזהרנו שלא לתת נדבה, שהרי אין לדבר סוף. למרות זאת, טייטלבוים חברי לא התאפק: הוא רוקן קיוסק מקומי מכל תכולתו, תמורת ראנדים בודדים, וחילק ממתקים לילדים שניתן להתרשם כי זו הפעם הראשונה בחייהם שהם טועמים דבר מתיקה. זהו רגע שבו רגש הרחמנות היהודי גואה על גדותיו.

הסיור בסווטו הפך את הביקור במוזיאון האפרטהייד למיותר. המוזיאון מתיימר לספר את סיפורה של תקופת הדיכוי על רקע גזעים וצבע עור. המקום מצויד בעזרים שאמורים להכניס את המבקר לאווירה ששררה במדינה בתקופת האפרטהייד. המוזיאון משופע עזרים אור קוליים, תאי צינוק דוגמת אלה שנלסון מנדלה וחבריו הושמו בהם, כניסות נפרדות ל'לבנים' ו'שחורים' להעצמת החוויה, ואפילו חדר שמתקרתו משתלשלים חבלי תלייה.

היינו הקבוצה היחידה במוזיאון. מדריך בודד, שחור כמובן, סיפר לנו במיומנות מתכתית, ללא שמץ רגשנות, על תקופת האפליה. התחושה כאן היא שמעטים הם הקליינטים לסחורה הזו. נקעה נפשם של הדרום-אפריקנים מלסחור באפרטהייד ולדוש בו. בסך הכול, מדריכים שחורים מקבלים משכורת כדי לספר לתיירים על צרות העבר של עצמם. מעט התיירים שמזדמנים לכאן, אם מזדמנים, מגיבים בפיהוק מתמשך. אם תרצו, עוד תחנה עגומה בדרך החתחתים של מדינה שארוכה דרכה לחופש.

עבור יהודי המדינה, האפרטהייד הוא תעוקה גדולה. משהו שעומד באוויר אבל לא נוח לדבר עליו. יהדות דרום אפריקה לא תמיד הייתה בצד הנכון של ההיסטוריה: רבים מיהודי המדינה לא מיהרו ללחום בתופעה, שכן משטר האפרטהייד נטה חסד ליהודים. תוסיפו לכך את ניסיון החוזר ונשנה מצידם של ארגונים אנטי ישראליים להשוות את מדינת ישראל 2017 לדרום אפריקה שבין השנים 1948-1994 - ותקבלו סוגיה נפיצה שזוכה ליחס של צלקת מטרידה, חור שחור, צל מעיק.

הרב וורן (זאב) גולדשטיין הוא יהודי מאיר פנים שמנהל את קהילת יהודי דרום אפריקה ביד רמה. הרב נעים הליכות אך עקשן, מדבר בשקט פנימי מלוּוה בתקיפות. הרב הראשי אינו מהסס לצאת חוצץ נגד ראשי השלטון. "לפני מספר שבועות", סיפר, "פרסמתי מאמר בעיתונות המקומית. במאמר דרשתי מנשיא המדינה, ג'ייקוב זומה, שיתפטר בהקדם". הנבירה בהיסטוריית העבירות העשירה של מי שעומד בראש המדינה, הייתה עדות נוספת למצבה של מדינה שאולי הצליחה להיפטר מתופעות של גזענות, אך לא הצליחה להיפרד מהרגלים של סיאוב שלטוני עמוק שמעורר געגועים עזים לסיפורי השמפניה והסיגרים מבית נתניהו.

חמימות שורה בביתו המהודר של הרב גולדשטיין, שכמו רבים מיהודי יוהנסבורג - מתגורר בבית מידות מרשים. הרב אירח אותי בסלונו כדי לספר לי על פרויקט השבת שאותו הוא מוביל בשנים האחרונות. המיזם הבין-לאומי מאחד מאות אלפי יהודים בכל רחבי העולם סביב שולחן השבת, שבת אחת בשנה. "הרעיון", אומר הרב, "הוא פשוט: שבת אחת בחיק המשפחה, ללא נסיעות, ללא טלפונים סלולריים ובלי כל הטרֶפֶת שהשתלטה על דורנו. בכל שנה מצטרפים עוד עשרות אלפים לרעיון. כשביקרתי בבתי גדולי ישראל בארץ - נאמר לי שמדובר ברעיון אדיר. הרעיון מתכתב עם מאמר חז"ל: 'אילו ישראל שומרים שתי שבתות - מיד הם נגאלים'".

עודי משוחח עם הרב, וחתולה חומה, גדולת ממדים, מטפסת לעבר השולחן בסלון. נבהלתי, עיניי הסתובבו בחוריהן; איני רגיל למחזות מעין אלה בארץ ישראל החרדית. אבל דרום אפריקה, גם היהודית, נבדלת מאחיותיה. רק כאשר הרב הראשי הבחין בחוסר השקט שתנועות גופי משדרות, הוא תפס בחתולה בשתי ידיו והסיר אותה מעל השולחן. החמלה הזו הייתה תשובה נאותה למחזות הקשים שראו עיניי לאורך ימי הביקור.

השמש ביוהנסבורג מסרבת לשקוע. שעות זריחתה ארוכות-ארוכות, לפי שהמדינה שרויה עתה בעונת הקיץ. ניצלנו אפוא את ערב השבת הארוך כדי לבקר בפארק האריות הסמוך ליוהנסבורג. עולם הפוך ראינו שם: במקום שבני האדם יסתובבו חופשי ויצפו בחיות הנתונות בכלוב - כאן בני האדם הם אלה שמוכנסים לכלובים.

הוכנסנו אפוא אל לועו של כלוב ממונע, וחלפנו על פני אריות אימתניים, מפוארים ומעוררי השראה, שחלקו מרחב פרא עוצר נשימה עם לביאות ענק עם עיניים רושפות. יפי הבריאה האלוקית נחשף כאן בטבעיותו, ללא התערבות מלאכותית, ללא מגע יד אדם. גבורת הארי נראית כאן כביום היבראו של מלך החיות - הכי רחוק מהמחזה מכמיר הלב של האריות המנומנמים עד מוות בגן החיות התנ"כי בירושלים. אריה זה אריה. שאגה זו שאגה. סוף סוף ברור למה התכוונו חז"ל כשאמרו "הֶוֵוה גיבור כארי".

הסיור הפראי הגיע לשיאו כאשר הוכנסנו, הפעם ללא הכלוב הממונע, אל שטח המחיה של גורי האריות. בממלכת הכפירים שוחררנו מכלובנו, למרות הסיכון הדי מוחשי הגלום בכך. שמתי את נפשי בכפי: התקרבתי לגור אריות אמיתי, במאמץ לנסות ללטף את פרוותו ולחוש בו מקרוב. אם להודות על האמת - זו הייתה חוויה מקפיאת דם. חיי חלפו מול עיניי כבסרט נע כאשר בלב מחסיר פעימות ניגשתי לעברו של כפיר בעל עיניים יוקדות. ניסיתי להושיט אליו את ידי לשלום, לתקשר עמו כדבר אריה אל אריה.

תזוזה קלה מכיוון הכפיר הקפיצה אותי לאחורי בבעתה משתקת. אזרתי אומץ בשנית, וקירבתי את ידי לעברו של גור האריות. במשך שניות ארוכות חשתי את הדופק הפועם בו. נעניתי במבט ספק רושף זעם ספק אדיש עד פיהוק. התברר לי כי יותר משבני אדם יודעים להסתדר עם בני אדם - אריות קטנים יודעים להסתדר עם בני אדם. דרום אפריקה, על אלפי בעיותיה ומורכבויותיה האתניות, תוכיח.

ליל שבת. אני מסב לסעודת שבת בביתו של הרב אהרן זולברג, רבו הצעיר והאנרגטי של בית הכנסת 'הבייס'. האוכל נפלא. לעומת זאת, המזון בבית הכנסת זה סיפור אחר: פיסות בשר מיובש מוגשות כאן בקידוש של ליל שבת, מגשי פיצה נפתחים לקידוש של שבת בבוקר, וכדורי פלאפל מוצעים בסעודה שלישית. עולם משונה.

אוצר מתחת לגשר.הנה כלל אצבע: כשחרדי מביתר עילית, מתנחל מעֹפרה וחילוני מתל אביב יוצאים לביקור בתפוצות - אפשר לסמן מראש במה יתמקדו שאלותיו של כל אחד: החרדי יתעניין בדרך כלל ביחסי הכוחות של הקהילה האורתודוקסית מול הזרמים האחרים, וירבה לשאול על מצב ההתבוללות; המתנחל ישאל לרוב: 'למה, למען השם, אתם לא עולים לארץ? מה יש לכם לחפש בגולה הדוויה והמאוסה הזו?' ואילו התל-אביבי יפגין דחף עז לברר: 'האם אתם בטוחים שמדינת ישראל-2017 איננה נושאת קווי מתאר קלים של אפרטהייד, לפחות בכל מה שקשור בהתנהלות מעבר לקו הירוק?'

התשובות אינן סדורות; הן מולידות מטבען הררים של ויכוחים סוערים. בכלל, חזרתי מהמסע עמוס בסימני שאלה לגבי לגבי היכולת שלנו, הישראלים, להגיש סיוע של ממש לאחינו בדרום אפריקה. במהלך הביקור חשתי לפרקים כי השאלות המוסריות שמציבה מדינת ישראל הם נטל עבור רבים מיהודי דרום אפריקה.

אבל היה רווח אחר, בלתי צפוי, למסע הזה. כשעמדתי ליד מסוע המזוודות בנתב"ג, עייף ופזור מחשבות, נזכרתי באגדה על האיש שנסע עד קצה העולם - רק כדי לגלות את עצמו. חישבנו לצלול לנבכיה של יהדות דרום אפריקה - וקיבלנו מסע מרתק אל קרביה של החברה הישראלית. הגשר, הסקתי, מתחיל בתוכנו; אם נצליח למתוח גשרים במדינת ישראל מהירת החֵמה, המיטלטלת בין קטבים ונקרעת מרוב שסעים - בעיית התפוצות כבר תיפתר איכשהו מאליה.

הטור פורסם השבוע במגזין 'משפחה'