וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה-וְהָיָה קֹדֶשׁ
וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה-וְהָיָה קֹדֶשׁ

פסוקים רבים בפרשיות התורה מתארים את עשו ותלדותיו, ואת התנהגותם של בני אדום כלפי יעקב וכלל ישראל.

אנו מוצאים התיחסות ישירה לעניינו של עשו, ביד אחד מצאצאיו, אשר התגייר ונעשה נביא אלקים, הוא הנביא עובדיה.

עובדיה מנבא פורענות לבני אדום, על היותם מתנגדים להופעת ישראל בעולם- "מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה, וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם".

ככל נבואה, גם זו של עובדיה הוצרכה לדורות ועל כן נכתבה. עלינו להטות את אוזנינו לדברי נביא ד', ולהעמיק את המשמעות של דבריו גם לימינו אנו.

מיהו עשיו של שנת התשע"ז? מיהם המנגדים את האומה האלהית ומבקשים להכותה?

במבט ראשון, אלו אוייבינו הגלויים והידועים הנלחמים בנו בארץ ישראל, האוייב המוסלמי. אוייב זה מנסה בכל כוחו כבר מאה שנים להלחם בירושתנו את ארץ ד', ואנו נדרשים להתגבר עליו שוב ושוב, מנשיא איראן ועד הרי חברון.

אולם אם נבחין היטב, הן במציאות עצמה והן בפרשנות הנבואה- אדום אינו האוייב הגלוי הנלחם בישראל. אדום מתואר כאוייב צפון ופנימי מאד- "אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו", כזה שמחופש כאוהב אך בעצם רשעה גדולה צפונה בו.

כולנו יודעים שיש ללחום בעד א"י, ולהחיל על כל יו"ש את הריבונות הישראלית בהתיישבות. אולם עלינו לזכור שלא משם מתחילה המלחמה, ולא שם תיגמר. לא הערבים הם האוייב העיקרי, כי אם אדום- האוייב התרבותי.

המלחמה מתחילה במעמקי הזהות של האומה הישראלית בארצה. השאלה האמיתית היא מי אנו, ומה אנו עושים כאן. ורק מכח התשובה על כך יש לנו תעצומות נפש להכריע בשדה הקרב את האוייב החיצוני הערבי. ללא זהות מבוררת הדק היטב, אין לנו זכות קיום בארץ.

והנה כאן מגיע שרו של עשיו, 'אלוף מגדיאל זו רומי' כדברי רש"י. אדום, תרבות המדיה המערבית, מבקשת לכונן בישראל של התשע"ז זהות חדשה, כזו שאינה יונקת כוחה והגדרתה מתורת ד' שניתנה בסיני, אלא מהצד הליברלי-תאוותני שלה, כבכל אומה ולשון.  

דבר ד' שבתורה מתאר את אלופי עשיו המתנגדים לישראל, ובהמשכיות לכך עובדיה מתאר את אדום המבקש להכרית את הצד האלהי שבנו, מימי הרומאים בחורבן בית שני, וכבימי חדירת התרבות הלניסטית בימינו.

שייכותנו לא"י, תלויה באופן מובהק בשייכותנו לייעוד האלהי שלנו. אין אומתנו אומה אלא בתורותיה, ולפיכך ללא הקישור הפנימי לתוה"ק, אין לנו קיום כאן. את זאת לא רק התורה יודעת, אלא גם רומי ההלניסטית דהאידנא, הקרן לישראל חדשה, ושאר הארגונים הלוחמים בקודש הישראלי באופן סמוי, לעיתים אפילו עם כיפה על הראש.

מי ששלימות הארץ חשובה לו, יאבק בתכני הכבלים והלווין. מי שהכרעת האוייב הערבי חשובה לו, יבנה תרבות של קודש כאלטרנטיבה לתרבות המערבית. מי שרוצה ליישב את יהודה ושומרון אינו יכול להתחבר לתנועה הנאו-רפורמית המתחדשת במקומותינו אנו.

אדם שיומו מסתיים ברביצה על הכורסא מול טלויזיה המשדרת תכניות ראלטי מערביות, שיש בהן עריות ושפיכות דמים- אדם כזה לא יצליח לרשת את הארץ. ציבור המבקש לאפשר לנשות הכותל חלק בשריד המקדש, לא יצליח ליישב את ארץ ד'. צבא הנכנע לפמניזם רדיקלי, לא ינצח בקרבות.

אם אין אנו מחוייבים בעומק זהותנו לדגשים התורניים, להשבת משפט התורה ולתרבות של מסילת ישרים, אזי מהי זכותנו בכלל על הארץ הזו? מכח מה אנו באים? מדוע כאן עדיף מאוגנדה?

בעוד ישמעאל מבקש להלחם בגופנו, עשיו מבקש לשנות את זהותנו, מאז ועד הנה.

על כן עלינו לזכור את התיומת של דבר עובדיה- 'וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה- וְהָיָה קֹדֶשׁ. וְיָרְשׁוּ בֵּית יַעֲקֹב אֵת מוֹרָשֵׁיהֶם'. הפליטה בהר ציון וירושת הארץ, תלויים לחלוטין במידת הנאמנות שלנו לערכי הקודש. באלהים, ורק בו, נעשה חיל, והוא יבוס צרינו.