מחשבות בעקבות ההרס בעפרה

פרופסור יואל אליצור , ה' באדר תשע"ז

חדשות אורח
חדשות אורח
צילום: אייסטוק

זה לא מעניין.

ביום רביעי הייתי רוב היום מול תשעת הבתים עם חברים מעפרה ומבוגרים ובני נוער ממקומות אחרים שעקבו אחרי ההרס בתחושת אֵבֶל שאחרי התדהמה והזילו דמעות. החלטתי לצום ביום הזה וכששני הדחפורים הגדולים החלו להחריב את שני הבתים האחרונים בירכתי ברוך דיין האמת וקרעתי קריעה.

כל אותו הזמן עמדו מולנו שוטרי ושוטרות מג"ב ומנעו מאתנו להתקרב. לא היתה בהם הפעם אותה זגוגיות והסבת עינים הצידה הזכורה מגוש קטיף ולא האכזריות הזכורה מעמונה א', אבל היתה בהם אדישות מוחלטת למה שמתרחש, להרס ולדמעות. בשעה שהדחפורים נגסו בבתים היפים והפכו אותם לגרוטאות הם נגסו בסנדויצ'ים והתבדחו ביניהם. הם לא שונאים אותנו ולא אוהבים אותנו. הם עושים את "העבודה" בשלוה, בשיטת גומרים הולכים.

חזרתי הביתה שפוף. בשבע בערב פתחתי חדשות רשת ב'. דיברו שם על הרבה נושאים, . אבל לא נאמרה שם אף מילה אחת על מה שקרה בעפרה היום. כמו שאומר נתניהו בהקשר אחר – "לא היה כלום ואין כלום". גם בשיחות טלפון אחדות שהיו לי לקראת סוף השבוע עם אנשים שונים שאינם ממש בתוך המעגל שלנו, שמתי לב שהם בקושי שמו לב שקרו בעפרה דברים. התחלתי לקלוט שהפרצוף של השוטרים הוא בעצם הפרצוף של עם ישראל. הכאב של המתנחלים לא מעניין.

המסקנה היא שכל מה שקורה פה, אם נרצה או לא נרצה, הוא בעיקר ענין שבינינו לבין עצמנו ובינינו לבין בוראנו. הרשעים האידיאולוגיים שהשתלטו על המשפט ועל המדינה הפעילו בהפעלה מרחוק את חסרי האידיאולוגיה שנשארו מולנו ואיתם אי אפשר אפילו להתוכח כי הם פשוט לא מבינים על מה אנחנו מדברים. סביר שרבבות השקלים שהשקענו במודעות ענק בעיתונים נגד ההריסה של עמונה ושל בתי עפרה, היתה בעצם זריקת כסף. הנאמנים והנאבקים לא היו זקוקים להם והשאר פשוט לא ראו אותם גם אם היו באותיות של קידוש לבנה.

וזה מביא אותי אל הנושא הבא – קרי וכתיב במאבק על בתי עפרה.

אחד האנשים הטובים שהיו כאן בשני ימי ההרס, עמישב מלט, הסב את תשומת לבי לכל הכרזות שהודבקו כאן על הבתים ומסביבם. היה כתוב בהם "עפרה דורשת להיות מוכרת", "נלחמים על הדמוקרטיה", "חוק ההסדרה עכשיו", "סוף לאפליה", "כאן בונים ולא הורסים", בית המשפט כך, נתניהו כך ובנט ואיילת כך, זה ביתם של משפחת X עם תמונה ענקית של האב והאם והילדים המקסימים ותביעה לא לעשות להם עוול, ועוד ועוד.

דבר אחד לא היה כתוב בשום כרזה: זאת ארצנו שהנחיל לנו ה'.

זה הכתיב. והקרי – להפך. הנוער הנפלא שהיה פה כל הזמן שר: "הקדוש ברוך הוא אנחנו אוהבים אותך",  "לך אתן את הארץ הזאת את הארץ הארץ הזאת",  "שלנו היא הארץ הזאת ולא ניתן אותה לאף אחד", הקדוש ברוך הוא והארץ.

ונזכרתי שבעצם הסתירה הזאת שבין הכתיב והקרי, שבין המנהיגים ה'ריאליסטיים' לנערים הנלהבים, מלווה אותי כבר ארבעים שנה ויותר של הפגנות ונסיגות וכאבי לב ומשחקי חתול ועכבר עם חיילים ושוטרים מתחלפים. עוד פעם ועוד פעם סיסמאות שכביכול פונות אל החילוני הנורמלי אבל למעשה עוברות על ידו. תמיד מצאתי את עצמי בככר מלכי ישראל או בככר ציון מוקף מלמעלה בכרזות ובנואמי סיסמאות תפלות, ומלמטה בנוער ששר ורוקד בהתלהבות על ה' ועל ארץ ישראל.

אני חושב שגם הויכוחים הפנימיים שלנו בין ה'מתונים'  לבין ה'אקטיביסטים', וגם השגיאה של תיאום כללי המשחק עם מפקדי המשטרה והצבא שמלווה אותנו מגוש קטיף ועד השבוע הזה, הכל מתחיל מאותו מקום.

וגם ההתנפלות המוזרה והצעקנית של שנים מראשי "הנהגת המאבק" על צבי סוכות שירד מהגג, לאחר שהשמיע משם במגפון במשך שעות דברי אמונה בהירים וחדים ומנוסחים נהדר, נובעת מהמכשול הזה: הם אנשי הכתיב והוא איש הקרי.

הדרך המכובדת והאצילית שבה בחרו תושבי רוב הבתים להתפנות בשקט לא גרמה לאף אחד הערכה כלפי המתנחלים, קודם כל מפני שספק אם היא נודעה למישהו מבחוץ.  הכותרות שבכל זאת היו, היו בזכות העקשנים שעל הגג.

העיקר הוא בירור בינינו לבין עצמנו.

מי אנחנו ומה אנחנו עושים פה?

ובכן, זה פשוט וקל לניסוח. המאורעות הכבירים והבלתי צפויים על ידי שום אדם מודרני שעברו על עם ישראל במאה השנים האחרונות נצפו בבהירות מראש בתורת משה. הגלות והשואה, השיבה והתקומה וקיבוץ הגלויות וניסי ששת הימים, הם מיסודות האמונה של התורה שקיבלנו שאינה דומה לשום דת ואידיאולוגיה.

הסיפור של התורה הוא שבורא שמים וארץ בחר באברהם יצחק ויעקב ובזרעם, ציוה אותם לרשת את הארץ הזאת, להתהלך לפניו בתמימות ולצוות את בניהם אחריהם לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. את צאצאיהם הוציא מבית עבדים ונתן להם תורה ומצוות שאותם עליהם לקיים בשמחה בארץ וכרת איתם ברית חמורה שאומרת שאם ילכו בדרכיו יפרחו ויזכו לכל הטוב שבעולם וכל עמי הארץ יתברכו בהם, ואם יבגדו בבריתו יושלכו מן הארץ לגלות איומה ומלאת ייסורים ויהיו למשל ולשנינה בעמים. התורה מסתיימת בהבטחות לשיבה ותקומה אחרי ימי הרעה.

כל זה קרה, ותהליך השיבה המפעים הגיע לשיאו בישועה הפלאית של ששת הימים, שבעתיד שום חוקר ביקורתי לא יאמין שהיא קרתה באמת מאחר שהיא דמיונית ואגדתית כל כך.

מה קורה לנו מאז? (סליחה על ההכללות בקטע הבא, הן חשובות להבין את המצב למרות שהן לא מדוייקות במאה אחוז): המתנחלים נענו לקריאה של הקב"ה "בואו ורשו את הארץ". כנגדם התיצבו ברצחנות הערבים והאסלאם העולמי ולצידם האירופאים והאו"ם באנטישמיות קצת יותר מעודנת, השמאל והחילוניות האידיאולוגית בישראל בלהיטות של מתיוונים ומשומדים ויבסקציה, והליכוד והממשלה וכל השאר בבלבולת ובאדישות מהסוג שראינו אצל אוכלי הסנדויצ'ים מול הרס הבתים.

במאבק בין הכוחות הצליחו המתנחלים לבנות הרבה יישובים גדולים וקטנים ולשמור על נוכחות יהודית בכבישים ביהודה ושומרון, והסטרא אחרא הצליח להוציא את עם ישראל מסיני ומחבל עזה לגמרי, ממרחבי יו"ש חלקית, לבנות חומה אדירה בלב ארצנו, לסלק אותנו מערי אבותינו, לשחרר אלפי מחבלים רוצחים, להרוס פיזית עשרות ישובים בחבל עזה ובצפון השומרון,  להשתלט על המשפט והאקדמיה וצה"ל, ליצור כפיפות של הממשלה וראשה לבג"ץ (רשימה חלקית).                           

בינתים המתנחלים קצת התעייפו ונשארו עם ההתנחלויות כמטרה בפני עצמה ולא ככלי לממש את מצות ירושת הארץ. בדור השני קמו לנו ממשיכים נפלאים ואמיצים בדמות נערי הגבעות, אלא שהם מעטים מידיי, וחלקם הסתבכו באידיאולוגיות שמסיטות אותם הצידה כגון השתקעות בבטלנות ברסלבית או השאיפה להחרבת עולם ישן עד היסוד כדי לבנות במקומו עולם חדש.

ומה עושה כעת הקב"ה? פונה אל עם קרובו בבקשה ובדרישה: בניי, הרעשתי שמים וארץ והפכתי את כל ההיסטוריה על פניה כדי לקיים בעזרתכם את ההסכמים שלי עם אברהם יצחק ויעקב. אני לא משחק שחמט עם עצמי ואתם חייבים לעזור לי. ומכיון שאי אפשר לדבר במושגים כאלה לא עם המתיוונים החיים בסרט ה'שלום', המצדיקים את הרשע ומרשיעים את הצדיק, לא עם החילוניים המסורתיים הרגילים הנוגסים בסנדויץ' במבט גולמי, לא עם החרדים החיים בסרט אחר ומדמיינים שהם בגלות שאותה צריך לשמר על כל הניואנסים שבין השטריימל לבין הספודיק.

אתם המכונים 'דתיים לאומיים', המתנחלים ותומכיהם, אתם לבדכם נשארתם. בואו ורשו את הארץ, בואו והנהיגו את העם, בואו וחיו את התורה. אין מצב שאחרי המהפכה הענקית שהבאתי לעולם ולישראל שהיא אולי גדולה ממה שהיה בימי משה ויהושע ודוד והחשמונאים, אני אסכים להישאר במיטת הסדום של תחומי מושב מוקפאים הכפופים לשופטי סדום, של ארץ ישראל הקדושה שהפכה לפלסטין, של אל-קודס ונאבלס ואל-ח'ליל, של "ארץ ניתנה ביד רשע" ו"צדיק מט לפני רשע".

חז"ל אמרו שהקב"ה מביא את הנגעים על הבית כדי לעורר את האדם. לפעמים אפשר להסתפק בהוצאת האבן המנוגעת מן הבית והחלפתה באבנים אחרות. אם חזר בו הרי זה מוטב, ואם לאו ונתץ את הבית, אם חזר בו מוטב ואם לו באים עליו נגעי בגדים, אם חוזר בו מוטב ואם לאו הנגע בבשרו, אם חוזר בו מוטב ואם לאו, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו.

עלינו להבין שהריסת עמונה ותשעת בתי עפרה הם מסר מאת ה', לשמוח ולהתגאות בכך שאנחנו הנמענים שלו, ולטכס עצה ולעשות כל מה שאפשר כדי להיות ראויים לתפקיד ההיסטורי שלנו בדור הזה.