הדי פרשת הרב יגאל לוונשטיין מתחילים להתפוגג, אולם נראה שנושא אחד עדיין נשאר בצריך עיון גדול והוא התלמידים המדליפים, קווים ורקע לדמותם:
כל איש חינוך, ממחנך כיתה ועד לרב בישיבת הסדר או דמות ציבורית יודע שיש מרקם מיוחד ועדין, אינטימי וכמוס שנגזר מהקשר המיוחד בינו לבין תלמידיו. מרקם שגורם להסרת המחיצות ולתחושה פתוחה יותר, פחות רשמית, שצבועה כולה ב'אופ רקורד'.
העולם כך אומרים, מתחלק לשני סוגים של מנהיגים:
אלו שבשיחות אישיות מדברים בחופשיות רבה יותר ואלו שמצהירים שמבחינתם אין באמת הבדל בין שקילת מילותיהם בין בפרהסיה ובהקלטה לבין שיחות אישיות בארבע עיניים - אלו מן הסתם השקרנים. או המלאכים.
זהו טבע האדם. אולם מעבר להדלקת הגפרור שהצית את היער וגרם לכאוס הזה שבו מוצאת את עצמה 'מכינת בני דוד', אחת מספינות הדגל של הציונות הדתית על ספסל הנאשמים, חטא המדליף בחטא לא פחות חמור:
שבירת האמון הבסיסי בין מחנך לתלמידיו. בין איש חינוך באשר הוא, רב, מנהיג לקהל שומעיו.
גם בלי להיכנס לשאלת ה'מה לעזאזל חשבת לעצמך שהדלפת ובעבור מה עשית זאת בכלל'?, ההשלכות ההרסניות שגרם מהלך זה, עוד יהדהדו מן הסתם בראש אנשי החינוך עוד שנים רבות:
שוו בעצמכם מעכשיו כל ראש ישיבה, או רב של שיעור מסוים, יושב בביתו הפרטי כשמסביב כל תלמידיו באווירה מיוחדת ואישית. אחת מהחוויות שכל בייניש נזכר בהם בערגה ובמקום לעוף ביחד, מתוך תחושת דבקות חברים, הוא מתחיל לחשוב שמונה פעמים.
יגידו הצקצקנים: טוב מאוד! שיחשוב ואז לא יפלוט שטויות!
אולם דעתם זו, מוכיחה שבחיים כנראה הם לא חוו שיעור או לא נכחו במעמד מיוחד שכזה:
בוודאי שאין בדבריי אלו בכדי לתמוך בדברים שנאמרו, אולם ישנם דברים וניואנסים שרק התלמידים מבינים ולוקחים אותם באופן הנכון, בדיוק כמו שהתכוון המכוון – אותם דברים שינחתו על נייר הלקמוס של התקשורת בחוץ ויתפרשו באופן אחר לגמרי בבחינת:
"דברים שבעל-פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב"
כך או כך, הגורם המפסידים העיקריים באמת מכל ההדלפה הזו מעבר למכינת 'עלי' הם קודם כל התלמידים באשר הם:
כי מעכשיו כמעט כולם יהיו חשודים בהדלפה
ורק בגלל ההשלכות האלו, יבין גם המדליף ששום כסף או טובת הנאה (אם בכלל קיבל) בעבור הדלפתו, שווה את זה.