חג הפסח דורש מצד האדם הכנה מוקדמת כמו שאמרו במסכת פסחים (ו א): "שואלין ודורשים בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום". וכל אדם חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. חג הפסח הוא "זמן חירותנו" החודש בו יצאנו מעבדות לחירות ועלינו לברר לעצמנו מהי החירות.
בהקדמה להגדה של פסח כותב הראי"ה קוק: "ההבדל שבין עבד לבן חורין אינו רק הבדל מעמדי מה שבמקרה זהה משועבד לאחר וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהפך בן-חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החירות הצביונית היא אותה הרוח הנישאה שהאדם כפרט וכן העם ככלל מתרומם על ידה להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו, לצלם האלקים אשר בקרבו".
מהי כוונתו של הראי"ה? כל אדם מצוי בשלושה מעגלים: האלוקות, העולם והאדם, במקביל מקיפות תרי"ג המצוות את שלושתם: מצוות שבין אדם למקום, מצוות שבין אדם לחברו, ומצוות שבין אדם לעצמו (עיין מהר"ל על "דרך חיים" פרקי אבות פ"א מ"ב, מהרש"א ב"ק ל).
האדם הצועד בחייו לקראת שלמותו הרוחנית, תוהה ומבקש את הדרך שתביא אותו למטרתו, הסובבים אותו מבחינים רק בגילויו החיצוניים ברם מעבר למעטה של דיבורים ומעשים חבויות להן מחשבות ורצונות, מידות ותכונות, ואת כולם חייב האדם להציב על הטוב, היפה, האמתי והישר שבחיים, כמו שכתב הראי"ה: "יסוד האושר הוא אהבת האמת בשכל, הבת היושר בחיים, אהבת היופי ברגש ואהבת הטוב במעשה" (חכמת הקודש צא).
וכאן עומד האדם נבוך ותוהה, כיצד הוא בכוחותיו המוגבלים יבוא אל שלמותו הנשגבה הזו, האם אין זה למעלה מיכולתו של האדם, טענה זו הייתה נכונה אילו השלמות הייתה מחוץ לאדם ועליו להביאה ממרחקים, אך לא כך הדבר, השלמות מונחת בטבע נפשו של האדם כמו שכתב הראי"ה: "טבע הנפש האנושית היא ללכת בדרך ישרה" הישרות מצויה בתוך טבע האדם ככתוב (קהלת ז כט): "אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים".
על כן אין לאדם הצורך לבקש את שלמותו ממרחקים, ומה שעליו לעשות הוא לחשוף ולגלות את הישרות המצויה כבר בתוך תוכו, ולזה התכוונה התורה כשכתבה: "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום, לא נפלאת היא ממך, ולא רחוקה היא, לא בשמים היא לאמור מי יעלה לנו השמימה ויקחנה לנו וישמיענו אותה ונעשנה, לא מעבר לים היא לאמור מי יעבור לנו אל עבר הים ויקחנה לנו וישמיענו אותה ונעשנה, כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו".
ועל יסוד הדברים הללו כתב הראי"ה (אורות התורה פ' יא ב): "האדם הישר צריך להאמין בחייו, כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים, ושהם מוליכים בדרך ישרה" – ואם תשאל אם כך לשם מה יש צורך בתורה? על כך משיב הראי"ה: – "התורה צריכה שתהיה נר לרגליו, שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה לפעמים שתתע הנפש בתוהו לא דרך, אבל המעמד התמידי צריך להיות הביטחון הנפשי".
תכונה של חירות – מסביר הראי"ה – היא כשהאדם מרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים שהם שווים את ערכם, לעומת זה תכונת העבדות היא שהאדם אינו חי את עצמיותו אלא את מה שהוא טוב ויפה אצל האחר השולט עליו שליטה רשמית או שליטה מוסרית, ואז האדם אינו חי את עצמו אלא את האחר.
לכך התכוון רבי יהודה הלוי בשירו "עבדי הזמן" שכתב: "עבדי הזמן עבדי עבדים הם , עבד ה' הוא לבדו חפשי". שהרי כל עולם החומר אשר לאדם לא נוצר אלא כאומה את משאביה הלאומיים להשרשתה ופיתוחה של התרבות היהודית המקורית אותה נחלנו מסיני, כאשר תגשים האומה בחייה את אורחות התורה והמצוות ותאיר במלוא תבל את דעת האלוקים ומוסרו.
די שישמש וישרת את האדם, לסייע לו להגיע לשלמותו, ואז כל העולם החולף הוא עבד המשרת את האדם. אבל אם האדם מקדיש את זמנו ומרצו לא לקידומו האישי אלא לאסוף רכוש ולרכוש מותרות, לקנות דירת פאר ומכונית יוקרה, להימנות בין עשירי החברה, וכהנה וכהנה, דברים שאין לעצמיות האדם ולהם לא כלום, כשהאדם חי ברדיפה כזו, חוץ ממה שהוא עצמו לעולם לא ימלא את תאוותו, כמו שכתב הגר"א: "האדם בעולם הזה דומה לשותה מים מלוחים, ידמה לו שמרווה את עצמו ולאמתו הוא נעשה צמא יותר, אין אדם מת וחצי תאוותו בידו".
כך שכל מה שיש לו, שהם היו צריכים להיות עבדיו ומשרתים אותו, למעשה הוא נעשה עבד להם, ובזה הוא הופך להיות "עבד לעבדים". ולעומתו "עבד ה' הוא לבדו חפשי", כי עבד ה' אינו מבזבז את זמנו ומרצו לדברים שאינם נחוצים לו, אלא מקדיש את פעילותו לפתח את אישיותו ולגלות את צלם האלקים אשר בו.
ולכן מסיים הראי"ה וכותב: "החירות העצמית, חירות הגוף מכל שיעבוד זר, מכל שיעבוד הכופה את צלם אלקים אשר באדם להיות משעובד לכל כח אשר מוריד את ערכו, את תפארת גדולתו והדרת קדשו, והחירות הזו אינה נקנית כי אם על ידי חירותה של הנשמה, חירות הרוח מכל מה שהוא מטה אותה ממסילתה הישרה והאיתנה, היצוקה במהותו העצמית".
וכל מה שאמרנו על החירות של הפרט הוא תקף גם לגבי חירותה של האומה. לא כל עצמאות מדינית יש עמה גם חירות לאומית, נכון שהממלכתיות היא הבסיס להגשמת שליחותה ההיסטורית של האומה כדברי הנביא (ישעיה מג כב): "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" אבל דבר זה נכון רק כאשר האומה מנצלת את משאביה וכישוריה הלאומיים להגשמת שליחותה, כי אז האומה משרתת את עצמה בהגשימה את מטרתה.
אבל אם חלילה תבקש האומה למצוא תחליפים לתרבות ישראל המקורית בניסיונה לחקות את תרבותם של אחרים, התרבות האירופית או האמריקאית, בכך הופכת האומה להיות "עבד" לתרבותו של עם אחר, גם אם היא חיה חיים מדיניים עצמאיים במולדתה.
כך שהעצמאות הפיזית והמדינית אינן התכלית הסופית של החירות הלאומית, אפשר לראותן רק כבסיס להגשמת השליחות ההיסטורית של אותה אומה. ובדרך כזו רואה הראי"ה את תכלית הקמתה של מדינת ישראל כמו שכתב (מוסר הקודש קצא): שמדינת ישראל האידיאלית היא "יסוד כסא ה' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון". חרות לאומית אמיתית תתכן רק אם תקדיש.