"כי לא מחשבותי מחשבותיכם"

איך מסבירה קשת ההגות האורתודוקסית את פשר השואה. הירהורים אמוניים ליום הזיכרון

מנחם רהט , כ"ה בניסן תשע"ז

ערוץ 7

    1.

ים של השתוממות ובילבול, תימהון ופיקפוק, מלווה את התייחסותנו לתופעה ההיסטורית שאין שניה לה – השואה. הירהורי הפלצות שמעוררת שואת העם היהודי בכל נפש יהודי הומיה במרוצת כל ימות השנה, מתעצמים ביום הזיכרון לשואה (ודוק: 'יום הזיכרון לשואה', ולא כפי שנסחפים בטעות להגדרה השגויה 'יום השואה', היֹה לא תהיה), שנציין בשבוע הבא.

דל כוח המחשבה מכדי להבין את הקטסטרופה שלא היתה כמותה מיום ברוא אלוקים אדם על פני האדמה. אין כל יכולת להבין במישור אמוני את פשר "החֵמה השפוכה", שהביאה כליה אכזרית, משפילה, על כלל ישראל, ובתוכו שלומי אמוני ישראל, ארזי הלבנון ואדירי התורה, מאמינים בני מאמינים.  

    השבר הרוחני איתגר הוגים אורתודוקסים – אנשי רוח ורבנים – לנסות להבין את הסוד שמאחורי החרי האף הזה, שהתמשך כמעט 6 שנים וכילה 6 מיליון מאחינו ואחיותינו הקדושים. אך מסתבר, שכל אחד מן ההוגים האורתודוקסים, ניסה לפצח את התעלומה, בהתאם להשקפות שניטעו בו לפני התפרצות הקצף. מעטים הצליחו לחשב מסלול מחדש, ולהודות כי דרכם בעידן טרום השואה היתה מוטעית לחלוטין.

הבולט שבהם היה ללא ספק הרב יששכר שלמה טייכטל, בעל 'אם הבנים שמחה', שהפך מאנטי ציוני קנאי ברוח סאטמר ומונקאץ', לפרו ציוני מובהק, ותמצית הסבריו לשואה, שגם קטלה אותו, היתה הטענה שהשואה באה כעונש על זניחת ארץ ישראל והימנעות מיישובה. "גדול העצה סיבב שהגויים ירדפו אותנו, עד שא"א להישאר פה ונשוב לארצנו הקדושה".  

מנגד ניצבה התפיסה ההפוכה של סאטמר ומנהיגה הרב יואל טייטלבאום, שניצל בעור שיניו ברגע האחרון הודות לרכבת ההצלה הציונית. טענתו היא שהשואה באה דווקא מחמת 'חטא הציונות': 'עליה בחומה' ו'דחיקת הקץ' ע"י הציונים שחוננו את עפרה של ארץ ישראל טרם בוא המשיח.

בין שתי תפיסות קיצוניות אלה, מצויים הוגים אורתודוקסים המנסים לפענח את סוד הקטסטרופה ההיסטורית בכלים משלהם, על בסיס השקפת עולמם.

2. נסיון מרתק להכיל את כולם תחת קורת גג אחת, נעשה באחרונה בספר המרתק 'משפטיך תהום רבה' (הוצ' מוסד הרב קוק, ומכללה ירושלים, תשע"ו; נערך בידי חוקרי השואה גרשון גרינברג, אסף ידידיה ואסתר פרבשטיין). הם חילקו את מיגוון ההצעות האורתודוקסיות לפיענוח חידת השואה, לששה שערים: הפתרונות שקמו בתנועה החסידית; בבית מדרשו של החת"ם סופר; בתנועת המוסר; בתנועת תורה עם דרך ארץ; בציונות הדתית; ובמחנה האולטרא אורתודוקסי.

מומלץ מאוד לעיין במאסף החשוב. אך למי שלא יספיק להגיע אליו בשבוע זיכרון השואה, הנה רסיסי מחשבותיהם. עיון בדוגמיות הללו, מצביע על קשת של פתרונות, החל מחיפוש האשם בבית פנימה, ועד להטלת האשם על התנוונותם המוסרית של אומות העולם.

3. כך למשל כתב הרב יוסף יצחק שניאורסון, הרבי השישי בשושלת חב"ד, שחולץ מוורשה הכבושה ב-1939 ושרד את השואה בארה"ב, כי שורש האסון הוא באובדן האמונה היוקדת ב"אני מאמין בביאת המשיח". הפתרון טמון באימוץ הסיסמה שטבע: "לאלתר גאולה!".

בבית מדרשו של החת"ם סופר, שגרס 'חדש אסור מן התורה', האשימו בשואה את הניוון הרוחני של האנושות שמחוץ למחנה ישראל. השואה היא "כתם האנושות והתנוונותה", כתב הרב מאיר מאירי (פויערוורגר), וטען כי האפיקורסות בעולם הרחב "הסירה את תפארת הנשמה מן האדם, והישוותה דם אדם לדם חיות ובהמות".

הרב יחזקאל סרנא, לשעבר ראש ישיבת חברון ואיש תנועת המוסר, ראה את השואה כהתגשמות של התוכחה (דברים ל'): "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים". אך דווקא משום שהתממש חלקו הראשון של הפסוק, בשתיית כוס התרעלה עד תומה, מובטחים אנו בהתממשות חלקו השני.

4. במחנה הציונות הדתית הסביר הגאון רבי יוסף דב סולובייצ'יק, שהשואה הוכיחה שהקיום היהודי בגלות, אין בו כדי להבטיח את המשכיות החיים היהודיים, לא במישור הקיומי ולא במישור הרוחני; והפתרון הוא – מדינת ישראל:

"בעצם ליל הבלהות מלא זוועות מידאנק, טרבלינקה ובוכנוולד, בליל של תאי גז וכבשנים; בליל של הסתר פנים מוחלט... בליל זה גופו צף ועלה הדוד: הא-ל המסתתר בשפריר חביון הופיע פתאום והתחיל לדפוק בפתח אוהלה של הרעיה הסחופה והדוויה... ומהכּאות אלה בפתח הרעיה עטופת האבל, נולדה מדינת ישראל". מוראות השואה הם, איפוא, מבוא הכרחי להקמת המדינה ולסיומה של הגלות.

5. כגודל הנסיונות לפענח כך גדלה עוצמתה התפלצתית של החידה עצמה. ואין פותר. עם ישראל מוסיף לעמוד מלא תהיות וחסר אונים מול עוצמתם ונוראותם של 'כבשי דרחמנא', מחפש מענה ואיננו, כי לקח אותו האלוקים, ואנו נותרנו עם התובנה הבסיסית שאולי מבטיחה כי לעולם לא נבין: "כי לא דרכי דרכיכם, ולא מחשבותי מחשבותיכם".