ביום שישי בבוקר אחד, אחרי שהזמנו את חבר שלי לארוחת ליל שבת, הוא שאל אותי אם הוא יוכל להביא איתו את ידידתו הגרמנייה שהכיר דרך הקאוצ'סרפינג ושאל היא תוכל גם להתארח אצלנו בארוחת ליל שבת.

בטח, ענינו.

אח"כ כל מיני מחשבות החלו לאכול לי את הבטן והמעיים: בכל זאת דור שלישי לשואה, כמעט כל משפחותיהם של סבי וסבתי הושמדו ונחרבו. אולי מיהרנו לענות?

סופו של דבר החלטנו לזרום. והיה נהדר. ומקסים. ובכל אותה עת שאני בוצע עוד חתיכת חלה של ליל שבת קודש ומביא לה אותה, המחשבות שאולי סבא שלה היה זה ששלח למוות או הרג ממש את ילדיו ואשתו של סבא שלי רצות לי בראש.

בסוף הארוחה היא מאוד נהנתה. והודתה. והזמינה אותנו בחזרה וביקשה שאם נהיה בגרמניה אז כמובן נודיע לה והיא תשמח לארח אותנו.

חייכתי. ואמרתי תודה.

ובלב חשבתי: אבל לא תודה. אולי הדור של הילדים שלי.

כל עוד אני עדיין רואה מולי את העיניים הכחולות של סבתא שלי ע"ה ואת סיפורי הזוועות לא נראה לי שאוכל לדרוך באדמת גרמנייה.

ולא יכולתי שלא לחשוב על המציאות הכל כך הזויה והפסיכית הזו, שבה מישהו ניגש לסבתא שלי ומבטיח לה:

לא רק שתצאי מכאן בשלום אלא שעוד תזכי לחיות במדינת היהודים

ולא רק שתזכי לחיות במדינת היהודים אלא שהנכד שלך, יארח בביתו לארוחת ליל שבת את הנכדה שיכולה להיות הנכדה של ההוא שעכשיו צורח כמו חיה מגואלת בדם ושולח ילדים קטנים ומשפחות לעבר כבשני האש.

ולא רק שהנכד שלך יארח אותה בליל שבת, אלא שהוא גם יציע לה לטעום מהפלפל ממולא ההונגרי היהודי שלך ועוד ישאל אותה אם היא רוצה לאכול לצידו את הקישקע

והיא, שאולי היא הנכדה של הצורר שנבח במחנה, תיקח את הפלפל הממולא הזה, תעצום את העיניים ותגיד באנגלית במבטא גרמני כבד:

'יאמ איטס סו גוד'

ואני, הנכד שלך, רק אחשוב בשקט:

את צודקת, זה באמת נהדר

אבל טעם הנקמה שאת הנכדה של סבא שלך שמבחינתי היה יכול להיות גם מפקד המחנה שהחריב את עולמם של סבא וסבתא שלי, יושבת כאן עכשיו בשולחן השבת היהודי שלי במדינת היהודים ורוצה לאכול עוד מהפלפל הממולא

הטעם הזה טעים יותר!

לחיים סבתא וסבא! לחיים!