"לתלות או לא לתלות?" – זו השאלה
"לתלות או לא לתלות?" – זו השאלה

יום העצמאות ממשמש ובא. ישנם יהודים המתנגדים למדינת ישראל מאז ימיה הראשונים, משום שבמקום שהמשיח יעשה את כל העבודה הקב"ה החליט לתת את המצווה ואת שכרה לכלל ישראל.

ישנם אלה שהתפכחו מהמדינה אחרי שרבין ופרס נתנו לאויבינו רובים, ביחד עם נתחים רחבים מאדמת ארצנו. אחרים נתנו גט כריתות למדינה כשאריאל שרון אילץ את הממשלה להסכים לפינוי גוש קטיף. יישובים יפהפיים ומשגשגים הוחרבו והפכו לאתרי שיגור הטילים של החמאס.

אותם ציונים שהפכו את עורם ממשיכים לקבל תקציבים ממשלתיים למוסדות החינוך שלהם, כמו גם מים, חשמל, שירותי בריאות וכיוצא באלה. ואולם, כעת הם מפרסמים כתבי-פלסתר מרירים על המפלצת ששמה מדינת ישראל. לטענתם, על המדינה הכושלת לפנות את מקומה למדינת תורה, למלכות ישראל (תיבנה ותיכונן במהרה בימינו).

ואחרונים חביבים – ישנם ה"ממלכתיים" שקנו כרטיס לכיוון אחד והם מפליגים  עד סוף הדרך, גם אם משמעות הדבר היא שיטבעו ביחד עם הספינה.

במרוצת השנים, הוצאתי תחת ידי לפחות מאתיים מאמרים ובלוגים למהדורה האנגלית של אתר "ערוץ שבע". רוב המאמרים הללו מתארים את ריקנותם של החיים היהודיים בתפוצות ואת השמחה והזכות לחיות בארץ-ישראל. כאן בכל רגע ורגע אנחנו מחוברים לשכינה ולכלל ישראל – בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו. אני מקבל כמובן, תגובות נזעמות מקוראים המתנגדים נחרצות לעמדותיי ומונים רשימה ארוכה של תחלואים בהן לוקה מדינת ישראל בכדי להצדיק את סיפור-האהבה שלהם עם ארצות הניכר.

יש ביניהם המתלוננים כי כשרוצים להתקלח בישראל לוקח יותר מדי זמן למים להתחמם. אחרים מתלוננים כי הממשלה אינה מאפשרת למתנחלים לבנות, או שהצבא מערטל במתכוון חיילים דתיים מיידישקייט, או שהישראלים דוחפים בתור, או שאופנה לא צנועה הפכה לנורמה בתל-אביב ובאילת – כאילו שבלוס-אנג'לס, במיאמי או בניו-יורק המצב טוב יותר! יש הזועמים על כך שהממשלה היא חילונית, בעוד אחרים טוענים כי החרדים משתלטים על המדינה. רשימת התלונות היא אינסופית.

אני מזכיר להם כי אברהם אבינו הגיע לארץ ישראל בתקופה בה עבודת אלילים התקיימה בכל מקום. בימיו של אברהם, לא היו בארץ ישראל מרכולים מלאים במצרכים כשרים, בתי-כנסת בכל שכונה ושכונה, "חדרים" ותלמודי-תורה לילדים, שפע של ישיבות ופנטהאוזים מפוארים המצפים לאכלוס מידי. שום דבר מהדברים האלה לא חיכה לאברהם אבינו, ואף על פי כן ולמרות הכל הוא ויתר על עתיד מבטיח באור כשדים והגיע לארץ ישראל.  כך עשה גם יהושע בן-נון, שהיה צריך לנהל מלחמות קשות בכדי לגרום לשבעת העמים יושבי הארץ לדעת כי תם עידן ההשתלטות שלהם על הארץ שלנו.

כשהרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל שוחח עם חניכי תנועת בני-עקיבא מהתפוצות שביקרו בארץ, הוא הדגיש בפניהם כי המשמעות של להיות יהודי בימינו היא לגור בארץ ישראל. הוא אמר כי אנחנו לא בוחרים אלו מצוות לקיים ואלה לא, ולומר: "המצווה הזאת נראית לי ואקיים אותה, אבל המצווה ההיא יותר מדי קשה אז לא אקיים אותה". אנו מקיימים את מצוות התורה משום שהקדוש ברוך הוא ציווה עלינו לקיים אותן, נקודה.

הוא המשיך ואמר כי הדברים נכונים גם לעניין המצווה לגור בארץ ישראל, מצווה השקולה כנגד כל מצוות התורה! מדינת ישראל, כך אמר, הינה מצווה מן התורה, כפי שביאר  הרמב"ן: שצריך להחיל ריבונות יהודית על שטחי ארץ ישראל וליישב אותה, ולא לנטוש אותה או לתת לה ליפול בידי הגויים.

ביום העצמאות, הרב צבי יהודה היה נוהג לספר לתלמידיו עד כמה שבור היה כשהאומות המאוחדות הצביעו בעד חלוקת הארץ בדרך להקמתה של מדינה יהודית. בעוד רוב אנשי היישוב היהודי בארץ רקדו בשמחה ברחובות קריה, הוא ישב רצוץ בביתו. "ואת ארצי חילקו!" – זעק –  ואיפה חברון שלנו – האם שכחנו את זה?! ואיפה שכם שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה יריחו שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה עבר הירדן שלנו?! איפה כל רגב ורגב? כל חלק וחלק, של ארבע אמות של ארץ ד'?! האם בידינו לוותר על איזה מילימטר מהן? חלילה וחס ושלום!". יום שלם חלף עד שהרב צבי יהודה קלט ועיכל את המתרחש והצטרף לעם השמח והעולץ. "זה היום עשה ה' " – קרא לבסוף את הפסוק – "נגילה ונשמחה בו!".  

הדברים הללו נכונים גם היום. אין ספק כי ישנן בעיות במדינת ישראל הטעונות טיפול ותיקון, אך עדיין אותו מלך העולם אחראי על הכל, אף על פי שהדברים לא נראים כך. ואולם, כפי שאנו אומרים לכל העולים החדשים – "סבלנות!".

השנה, כמדי שנה, אני קונה דגל ומהדק אותו בגאווה לשמשת מכוניתי. לבי עולה על גדותיו מגאווה כשאני רואה את כל הדגלים מתנפנפים מעל גגות המכוניות הנוסעות בכבישיה המהירים של הארץ. "זו המדינה שהקים ה'. נגילה ונשמחה בה!"