מילה זו מילה
מילה זו מילה

התחייבות בדיבור

בהלכה, אמירה על פה בלבד של אדם אין בה כדי להטיל עליו חיוב משפטי גמור. מלבד חובתו המוסרית של האדם לעמוד בדיבורו, ברוב המקרים לא יוכל הצד השני לכפות את המדבר לקיים את דבריו. רוב המקרים הדגשתי, מפני שכצפוי ישנם גם היוצאים מן הכלל. אחד מהתחומים המרתקים במשפט העברי – נטילת ערבות להלוואה או חוב מכל סוג – מתאפיין בכך שההתחייבות בו נעשית בדיבור בלבד.

הגמרא [בבא בתרא קעג,ב] מנמקת את הסיבה לכך שההתחייבות יכולה להיעשות כה בנקל, בכך שגם הערב עצמו מרוויח לא מעט בנטילת האחריות כלפי המלווה – נתינת האמון בו ובישרותו, כמו גם ביכולתו הכלכלית, היא מעלה שלא תסולא בפז. בימינו קל עוד יותר להבין את החשיבות של אמון ביכולת פירעון, כאשר נושא דירוג האשראי עומד בראש סדר העדיפויות של מדינות וחברות.

אלא, שמהקלת תנאים זאת נולד גם סייג מיוחד. הגמרא [בבא בתרא קעו,ב] גם קובעת, בהתחשב בטעם ההקלה, שהאפשרות להתחייב בערבות בלא מעשה קניין מותנית בכך שהמלווה יסכים להעביר את הכסף בעקבות הערבות, ולא הפוך. רק כך יהיה נכון לומר שהמלווה אכן סמך על יכולת הפירעון של הערב, וכלשון המשנה: 'שכן על אמונתו הלווהו'.

ויתור על משכון בעד ערבות

הדרישה שההלוואה תתבצע בעקבות הערבות, הולידה דיונים מעניינים נוספים. העניין שעומד לבירור, הוא באילו מצבים נכון יהיה לומר שהערב אכן זכה לאמון גבוה. בגמרא אמנם מוזכרת רק העברת ההלוואה עצמה, מקרה מובהק של הבעת אמון בערב, אך בראשונים כבר הועלו אפשרויות נוספות. המרדכי, ובעקבותיו השולחן ערוך (חושן משפט קכט,ג), פוסקים שגם הסכמת המלווה להחזיר ללווה משכון בעקבות התחייבות על פה של ערב לשלם, מחייבת את הערב לכל דבר ועניין.

יתירה מזו, גם החזרת השטר שמעיד על ההלוואה מן המלווה אל הלווה, בעקבות ההתחייבות לערבות, תטיל על הערב חיוב גמור לפרוע בעת הצורך עבור הלווה. נשים לב, שלשטר עצמו אין שווי ממשי, לבד מהאפשרות לגבות באמצעותו ביתר קלות את החוב.

דין זה מהווה הרחבה נוספת של האופן בו מתחייב הערב בדיבור בלבד. בספר שער המשפט אכן מפרש, שבכך שהמלווה מוכן לוותר על הקדימות שלו בגביית החוב בהשוואה לבעלי חוב אחרים (שמותנית בהצגת השטר), הוא מפגין ביטחון רב בכך שהערב ישלם לו וכספו לא יאבד בעקבות הויתור הזה. משכך, אנו מעריכים כי גם הערב מוכן להיכנס בעול הזה, בעד האמון הכלכלי לו זכה.

שאלות בנות זמננו

הדיון בהרחבת הכלל של הגמרא ובהחלתו על מקרים נוספים, לא הסתכמו בפסיקה הקדומה הזאת. כטבעה של כלכלה, חילוף הדורות מביא עמו תנאים והסכמים חדשים ומסועפים, שמאתגרים ומפרים את המשפט העברי כל העת. גם בנושא הערבות אנו נדרשים לתת את הדעת באשר למציאות הכלכלית-משפטית המודרנית, נציג כאן שתי שאלות חדשות ומעניינות.

על פי חוק המדינה, ובתנאים מסוימים, יכול נושה להטיל באמצעות בית משפט צו עיכוב יציאה מהארץ על החייב לו. במקרים רבים, מעמיד הלווה ערב בתמורה להסרת הצו, ובכך מאפשר לעצמו את היציאה. שאלתנו, בהקשר להלכות הערב, היא כזו: האם ביטול של צו עיכוב יציאה בעקבות התחייבות של ערב, כמוה כהשבה של משכון או שטר על פיו, או שהיא מבטאת פחות אמון ביכולת פירעון?

ושאלה מודרנית נוספת, ואולי אף יותר מורכבת: הערת אזהרה בטאבו היא רישום שמבצע נושה בנכס של החייב, כדי למנוע ממנו למכרו ובכך לאפשר לו עצמו לגבות ממנו את חובו. כאן יש לשאול: אם הנושה מוכן לבטל את הערת האזהרה בעקבות התחייבות בעל פה של הערב, האם הערב מתחייב בכך?

בהתייחס למשכון, יש אכן מקום לדון אם שני הנידונים בשאלותינו דומים לו, או שיש בהם הבעת אמון פחותה. אך אם נשתמש ביסוד אותו למדנו בשטר, נראה שההשוואה תהיה מתבקשת בהרבה – שטר מהווה כלי עזר להוצאה לפועל של החוב, בדיוק כשם שעיכוב יציאה והערת אזהרה נועדו לשמש למטרה זו על פי החוק הישראלי. הנה כי כן, כשם שויתור על שטר בעקבות ערבות על פה מטיל על הערב חובת פירעון, כך גם בויתור על הערת אזהרה וצו עיכוב יציאה מהארץ.