על חטא ששכחנו
על חטא ששכחנו

שכחנו אותם, זאת האמת, ושום תירוץ לא מתקבל. שכחנו והפקרנו אותם לגורלם. כבר שבועות ארוכים שתושבי עמונה זרוקים בחדרונים בבית הארחה ואין פוצה פה ומצפצף.

התושבים כבר מתחילים להפנים שעבדו עליהם ומקוים לפחות למעט תמיכה מהציבור שלהם, תמיכה שתסתכם במעט יותר מלתת להם לייק בפייסבוק, וגם שם כמות הלייקים יורדת פלאים. הם לבד, זו האמת, ולאף אחד לא אכפת במיוחד.

איפה איבדנו את זה? גם אם לא היו אלו 'מתנחלים' ו'דוסים' היינו צריכים להזדעק על העול ועל הסבל ולהבהיר לשרי הממשלה שאין כאן מקום לויתורים ודי למריחות. קל וחומר כאשר מדובר על אחינו בשרינו, ומבשרך לא תתעלם. כמה חכמים היינו בזמן הפינוי, היינו חכמי מקלדת, אשפי פייסבוק ומצקצקי טוויטר. שורת יחצני"ם הריצה את שרי הממשלה וחברי הכנסת להר כדי להצטלם ולומר משפטים מפוצצים, רק שעכשיו זה כבר לא מגניב כל כך, ושיחפשו את עצמם, יש דברים חשובים יותר לעשות ומקומות חדשים להצטלם בהם.

הציונות הדתית התעצמה והיא רושמת לעצמה הישג אדירים תוך השפעה שלא נראתה כמותה בכל צומת אפשרי. ובכל זאת, משהו קרה לנו, משהו רע מאד. אני נזכר באבותינו שעלו בגשם סוער לסבסטיה שמונה פעמים ובנו שבקושי מסוגלים לעלות להר לתמוך באחינו בשעת מאבקם וחורבנם ומסתפקים בעיקר בהבעת תמיכה רפה ובתלונות על הנוער האלים.

אמותינו הסתננו בחשכת לילה לבית הדסה בחברון בלי אוכל, שתיה וחשמל. איפה הן ואיפה אנחנו, אוי לאותה בושה, אבוי לאותה כלימה.

הורינו עמדו בהפגנות ענק נגד הסכמי אוסלו החולניים ואילו אנחנו יודעים לכל היותר להקליק על פרצופים כועסים וירטואליים בפייסוש. הם ידעו לצעוק, אך הצעקות שלהם התחלפו אצלנו בעיקר בציוצים. זה לא שזה לא כואב לנו, אבל מצאנו תרופה מיוחדת להרגעת המצפון, ראו זה פלא: העברת דברי מחאה וחידודי לשון בקבוצות הוואטסאפ? מצוין, אפשר להמשיך כרגיל.

כולנו עסוקים, כולנו נבונים ויודעים את התורה. כולנו עוסקים בדברים חשובים, בגרעין הדתי, בחינוך, בפוליטיקה, אבל בכל זאת, משהו השתנה.

כילדים וכנערים נאחזנו בקרקע כדי לנסות למנוע את הגירוש מגוש קטיף. יחד נכלאנו בכפר מיימון, יחד אחזנו ידים בשרשרת מגוש קטיף לכותל המערבי.

אבותינו הכריזו שלא נוותר על שום שעל, פשוט וקל, ואילו אנחנו אחזנו במידת הפלפול ושיטת החילוקים. זה אומר – שיחתמו על הסכם וילכו מרצון, וזה אומר שחבל על הנוער שיראה מראות קשים. אחרים מתפלפלים על כך שבכלל מדובר בסוף בפולשים ושכחו שהתורה ציוותה לתת את כל הארץ הזו לעם ישראל ולא למלך ירדן או למרים נאור.   

יתכן שהסיבה לכך היא דוקא ההצלחה. היא זו שהרדימה אותנו. הימין בשלטון, והכל סבבה. יהודה ושומרון בפריחה, והכל סבבה. הפגנה גדולה או מחאה עממית עוצמתית נתפסת כמאבק בשלטון, שלטון הימין שחלילה שיפול לידי השמאל, לכן בנתיים השלטים והמשרוקיות מעלים אבק בבוידעם. גם אני לא שש ליום בו אולי ישלוט כאן ראש ממשלה שמוכן למכור את ארץ ישראל תמורת נעליים, אך בכל זאת אני מתגעגע, כל כך מתגעגע.

אני מתגעגע לתשוקה הגדולה, לאחיזה הבלתי מתפשרת בארץ ישראל שלנו, לעוצמות המאבק שגילו בנו כוחות שלא ידענו שהם קיימים. לעולם לא אשכח איך נתלשתי על ידי 6 שוטרים מבית הכנסת בנוה דקלים ואיך צעדתי באותו לילה ברגל לחומש, הישוב היפה שחרב בצפון השומרון. לא אשכח איך הסתננו, חבורת נערים לארוע של ראש הממשלה ופיצצנו אותו בצעקות, מעצר לא הפחיד אותנו, גורלה של ארץ ישראל הדאיג אותנו יותר. אני מתגעגע, כי פעם ידענו לבכות וזה נעלם. אני מתגעגע, כי מישהו או משהו הצליח להרדים אותנו לשנת חורף ופינצ'ר לנו את כל הרוח מהמפרשים. 

אני יודע למה אני מתגעגע. מתגעגע לחיבור האמיתי שתמיד חיפשנו. חיבור אמיתי, לא חיבור WIFI.