על תאוות וקפיצות
על תאוות וקפיצות

בכל שנה כאשר אנו קוראים את פרשת 'בהעלותך', מתעוררת בנו תמיהה על מעשיהם של אבותינו הקדושים והעליונים במדבר. 

בתחילת הפרשה, אנו פוגשים את הרמה הרוחנית הגבוהה של העם. הטמאים אשר בעם ניגשים למשה, ומבקשים לדעת כיצד יקיימו את חג הפסח. והנה, אף אחד לא ביקש מהם לחוג את החג אם הם טמאים. אך הם באים מעצמם, מדביקות בד', ומבקשים לדעת אם יש בכל זאת דרך כלשהיא לעשות את הפסח. ואכן, הם זוכים במצוות 'פסח שני'. זוהי 'מידת החסידות' של מסילת ישרים, לעשות לפנים משורת הדין. 

לאחר מכן, אותו עם ממש, חוטא בחטא המתאוננים- "וַיְהִי הָעָם כְמִתְאֹנְנִים רַע בְאָזְנֵי ד'". וכתגובה, ד' פוגע בהם- "וַתִבְעַר בָם אֵש ד' וַתֹאכַל בִקְצֵה הַמַחֲנֶה". "רבי שמעון בן מנסיא אומר- בקצינים שבהם ובגדולים". לדעת רבי שמעון האש אכלה את הבכירים באומה, דהיינו החטא היה לאומי- אידיאולוגי, ולא פרטי-תאוותני, על אף שהתגלה רק אצל הרשעים. 

בהמשך, כאילו לא למדו ישראל מהעונש הנורא, הנם מתאווים לאכול בשר- "ַוָי ֻׁׁ֣שבּו ַוִיבּ֗כּו ַַּ֚גם ְבֵ֣ני ִישָראל וֻׁ֣יֹאמרּו ִִ֥מי ַַֽיֲאכֵֵ֖לנּו ָבשר", ובאר רש"י שלא מתוך תאווה בלבד דיברו אלא מתוך אידיאולוגיה- "אלא שמבקשים עלילה". וגם כאן, העונש הנורא מגיע מיד- "וְ אַ ַ֤ף ד' חָרָה בָעֵָ֔ם וַיַך ד' בָעֵָ֔ם מַכָה רַבָה מְאַֹֽד". כאילו לא די בכך, מרים ואהרון מדברים לשון הרע נוראי על משה- "וַתְדַבֵֵּ֨ר מִרְיָם וְאַַֽהֲרֹן֙ בְמׁשֵֶ֔ה עַל־אֹד֛ות הָֽאִשָה הַכשִית אֲׁשֶר לָקָח". ואמנם רש"י מבאר שלא התכוונה לגנותו, אך עדיין לשון הרע חמור ישנו לפנינו. 

וכאן עלינו לשאול- האם עם ישראל לא לומד לקח בפעם הראשונה? האם אינו לומד לקח גם בפעם השניה? ומה חשבו מרים ואהרון כשדיברו על משה?! האם לא יראו מהעונש שהתגלה לפני רגע בחטא המתאוננים והמתאווים? ובכלל, עם ישראל הקדוש שעמד לרגלי סיני לא מזמן, אמר 'נעשה ונשמע', מקפיד על מצוות פסח שני בשל טומאה, עם כזה מתאווה לאכול בשר ולהתלונן לשוא?! 

על כך אנסה בענ"ד להציע תשובה בע"ה, במבט אחד כולל- 

עם ישראל מתאווה לחיות חיי קודש. הוא מואס בתרבות המדבר, תרבות הגלות, תרבות של ניתוקים בין קדושה לחיים. הטמאים מתחננים למשה- האכילנו בשר פסחים! תן לנו לחיות חיי דרור שיש בהם גם את היבט התאווה, אך ממקום של קדושה וטהרה, מתוך אמונת יציאת מצרים והייעוד העתידי. 

העם מתאוננים על אורך הדרך. הם משתוקקים לקדושת א"י. הם להוטים להגיע אליה, ולכן הדבר גורם להם להתלונן ואף להתחצף לד' ולמשה משיחו. הם שרים בערגה על א"י- 'שם נחיה ושם ניצור חיי חופש חיי דרור, שם תהא השכינה שורה, שם תפרח גם שפת התורה'. 

העם מתאווה לבשר. לא לתאוות בשרים מתאווה העם אלא לתאוות בשר הקרבנות. לחיות חיי תאווה כביטוי לקדושה מפכה, חיים ארץ-ישראליים. חיים שבהם אין התנגשות בין הטבע ויצר הגוף ובין הקדושה ושמירת ההלכה והדבקות בד'. 

מתוך ראיה זו, מרים ואהרון מביטים במשה אשר פרש מאשתו היפה, והדבר כואב להם מאד כעובדי השם. הם משתוקקים למנהיגות שאינה פורשת מהזוגיות בשל הרצון להתקדש, אלא אדרבה, מתוך הקשר הזוגי, הבשרי והאסטטי בקדושה, מנהיג את העם כולו לחיים שמחים ותוססים. 

חטאי פרשת בהעלותך הם חטאים חמורים, אך כולם הם לבוש לבקשת השם גדולה מאד, לחיים פוריים, שמחים ומקודשים. 

אולם אם כך, מדוע ד' מעניש את העם? הרי בקשתם צודקת!

הטעם כתוב במפורש בפרשה. בכל החטאים, עונשי ד' מדגישים את העובדה שהעם כלל אינו מוכן לחיי קודש ארץ-ישראליים. הבשר יוצא מבין שיניהם. האש אוכלת אותם מרוב השתוקקות בוסרית. כדי להיות קדוש ובעל יצרים מבלי לחטוא, צריך לעמול הרבה מאד מאד. צריך לעבור 40 שנות מדבר וניתוק מהגוף ומהחיים הנורמאלים. העם אינו בשל לחיי דרור עדיין, והדבר בא לידי ביטוי בכך שלבסוף הם להוטים אחר השלווים המגיעים אליהם, ומתלוננים בשפה חצופה כלפי ד'. 

השאיפה להתקדש תמיד צריכה עדינות וזהירות, דירוג והתאמה לרמה הרוחנית של האדם. הקפיצות הנם הרות גורל ומסוכנות בתחום זה. לפעמים אתה חושב שאתה יכול לצאת אל החיים התוססים ולא לחטוא, והנה רגע ועוד רגע ואתה בבאר שחת. 

לפיכך, ד' עונה לאהרון ולמרים- משה הוא מעל כל הנביאים. אם הוא פורש מאשתו, סימן שזו עבודת ד' הנכונה למדריגת ההתגלות כעת אצל משה איש הנצח. המדבר הוא שלב חיוני בדרך לא"י, לחיי הקודש. בדיוק כפי שפרישת הזוג בעת הטומאה חיונית עבור הקשר שלהם בימי הטהרה. משה פורש מאשתו מכיוון שהעם צריך לפרוש מחלק מהחיים בשלב הנוכחי, כהכנה לחיים התוססים של א"י. האשה היא החיים עצמם, ומשה הוא הקודש עצמו. על כן הפרישה נכונה בשלב המדברי.

האידיאל שלנו הוא להיות קדושים וחיים במלא מובן המילה, בכל הכוחות שלנו ובכל צדדי החיים המתוקנים. אבל, בתנאי שאנו מסוגלים לכך. ואם לפעמים איננו מסוגלים, כמו בימינו לא פעם, כל אחת ואחת צריך לבנות לעצמו קצת 'מדבר', שלבים וסולמות, להתקדמות איטית וראויה, עם גבולות וגדרים. לאט לאט מגיעים לפסגות, בלי קפיצות הרות גורל.