האם אנו יודעים לדבר?

הרב ברוך אפרתי , כ"ה בסיון תשע"ז

הרב ברוך אפרתי
הרב ברוך אפרתי
צילום: ערוץ אורות

בפרשיות האחרונות אנו פוגשים את המניעה העיקרית להיכנס לא"י, והיא קדושת הדיבור.

כך בחטא המתאוננים, חטא מרים ואהרון, חטא המרגלים, ועתה חטא קורח ועדתו. בכולם החטא לא היה מעשי, לא פעלו דבר בידיים, אלא רק דיברו. ובזה חטאו.

לא בכדי בעוון הדיבור הפגום נגזר על אבותינו לנדוד דווקא במדבר. מסתבר שהדיבור יכול להיגאל רק במדבר, דהיינו ע"י התבוננות פנימית במקום נקי ושקט. הדיבור הפגום נובע מחוסר תשומת לב למשמעות המילים היוצאות לפינו, ומכאן שדווקא מקום של תשומת לב, שאין בו עסקים ושדות, אין בו מלחמות ודרמות- רק בו ניתן לגאול את הדיבור ולתקנו. במדבר שממה.

לא רבים שמים לב, שגם כיבוש א"י עצמו התחיל בקדושת הדיבור. יהושע גזר על ישראל שלא לדבר כאשר סבבו את חומות יריחו, מעין 'תענית דיבור' אשר מסוגלת להפיל חומות בצורות. המילה יכולה בקדושתה לבנות ולהחריב.

אולם עלינו להקשות על ההנחה שהנחנו, שרק בגלל פגם הדיבור ישראל נדדו במדבר. לכאורה, במבט חטוף על הפרשיות האחרונות שהוזכרו לעיל, לא ברור כלל מה הקב"ה רצה מהחוטאים. הרי הטענות והדיבורים של ישראל, היו אמיתיים לאורך כל הדרך-

המתאוננים אומרים שקשה עליהם הדרך. האם לא לגיטימי לטעון כך?

מרים ואהרון חושבים שמשה בכיוון לניתוק החיים בפרישתו מציפורה. האם לא לגיטימי לטעון כך?

המרגלים מספרים מה ראו בעיניהם בארץ ישראל. האם לא לגיטימי לעשות כך?

 קרח שואל שאלה טובה על השוויון בעם ישראל, ומבקש להבין מדוע משה לא מינה את בעלי התפקידים לפי סדר יותר אובייקטיבי. האם לא לגיטימי להקשות כך?

גם אם התשובה היא שכולם טועים, ואינם מבינים את רצון השם,  עדיין לא ברור מה טעם העונשים עבור זה. האם על טעויות בהבנה אנו מכים את ילדינו חלילה? ודאי שלא. אם כך, מדוע ד' מכה אותנו במדבר על טעויות אלו בהבנת רצונו?

על מנת לענות על כך, נביט בהפטרה. שמואל מוכיח את העם על שביקשו להמליך עליהם מלך. אולם הדבר תמוה, שכן אנו יודעים שיש מצווה (לרוב התנאים והראשונים) למנות מלך. הרמב"ם שואל בעצמו שאלה זו, ועונה תשובה מעניינת-

"מאחר שהקמת המלך מצוה, למה לא רצה הקדוש ברוך הוא כששאלו מלך משמואל?  לפי ששאלו בתרעומת, ולא שאלו לקיים המצוה, אלא מפני שקצו בשמואל הנביא".

הרמב"ם מלמד אותנו שלא להביט רק בדיבור עצמו, אלא בעוד שני אספקטים הנוגעים בו- תרעומת, וסיבת השאלה.

ניתן לומר על פי דבריו הטהורים של הרמב"ם, שקדושת הדיבור בנויה משלוש יסודות-

המגמה, הסגנון, והתוכן

התוכן אמנם ראוי לדיון בכל המקרים שהבאנו לעיל, ואכן אם היו שואלים כראוי במדבר יתכן שלא היו נענשים. אולם בשני היסודות האחרים מעדו ישראל- במגמה ובסגנון.

המגמה של המתאוננים היתה להרע, מחוסר מוטיבציה לעבוד את ד'. הרי עבור כסף וזהב אדם ילך הרבה יותר, והם מבקשים להלין על ד' שמביא אותם לארץ שעיני ד' בה.   כך גם מגמת המרגלים שלא האמינו בד', באמרם 'אפס כי עז העם', ורצו חיים ללא אתגרים. וכן גם קרח, כפי שכתב רש"י שעיקר מגמתו של קרח היתה קנאה ולא בירור אובייקטיבי- הוא פשוט רצה להיות נשיא. זוהי טענת אגו ולא טענה המגיעה ממקום נקי.

ולא רק המגמה. גם הסגנון של החוטאים היה פגום- המתאוננים בכו ולא דיברו בכבוד. אהרון ומרים לא בררו עם משה אלא דיברו אחרי גבו. המרגלים דיברו בלשון מחלישה ובקביעה חצופה כלפי ד' שלא נצליח לכבוש, במקום בשאלה על כך. וקרח קבע עובדה שמשה מתנשא, במקום לשאול את משה בענווה וביחידות באהל לפשר מעשיו.

לפעמים אדם יכול להיות צודק מאד, וחוטא מאד, באותה עת.

השאלה אינה רק עד כמה אנו צודקים, אלא גם עד כמה אנו רגישים בסגנון דיבורנו, ויותר מכך- מהי המגמה הפנימית ממנה אנו מגיעים לדיון. כנות ובירור, או התנצחות ואגו?