רשת C.N.N. פיטרה לאחרונה שלושה עיתונאים בגלל שהם העלו לאוויר כתבה מזויפת.
לא הייתה בה אפילו מילה אחת של אמת, וכל-כולה לא נועדה אלא כדי לקדם אג'נדה פוליטית – והנשיא האמריקני חגג. הוא הגזים קצת, אולי, בקולות הניצחון שהוא השמיע, אבל היו לו סיבות טובות מאוד להיות מרוצה.
מזה חודשים ארוכים הוא טוען שהתקשורת השמאלנית, התומכת בדמוקרטים ללא ליאות מאז שהם הפסידו בבחירות, מפיצה באורח שיטתי שקרים בניסיון ליצור דה-לגיטימציה מסביב לממשל הרפובליקני.
העיתונאים האמריקנים המודחים לא זכו גם לדקה אחת של חסד. איש לא הציע להם הנחות-סלב. גם לא נערך להם כל שימוע קודם לפיטורין - ושום ערכאה משפטית לא התערבה לטובתם. התבוננתי בהם ואמרתי לעצמי איזה עולם נפלא. אין בארה"ב לאף אחד רשות לזלזל בזכות הציבור לקבל מידע אמין, נטול זיקה פוליטית, שניתן לסמוך עליו כדי לגבש עמדה עצמאית.
ואז נזכרתי במה שקורה אצלנו; ההיפך הגמור. לא רבים מבינים שמרכיב מרכזי בעולם הדמוקרטי מתבטא, בראש ובראשונה, באורח חיים חופשי ממניפולציות; חברה חופשית אינה יכולה לחיות בשלום עם עיתונות שמשלבת עובדות שאין בהן כל ממש בידיעות עיתונאיות. ובהקשר זה, יש גם לזכור את הטייקונים שמחזיקים באמצעי תקשורת המסייעים להם להסתיר מחדלים ניהוליים הגורמים נזק למיליוני אנשים. אבל מה שמפריע לי במיוחד היא העובדה שעיתונאים שנתפסו בקלקלתם, מאומה לא קורה להם.
קחו, לדוגמה, את יגאל סרנה. בית המשפט קבע שהוא פרסם עובדות-שקר – אבל העיתון שבו הוא עובד לא ראה לנכון לפטרו. והעובדה שהדברים פורסמו בדף הפייסבוק שלו אינה מעלה ואינה מורידה. העיתון ממשיך להעסיק אותו; גם מתוך חשש, כנראה, שכל ניסיון להפסיק את העסקתו ייתקל מיד בהמון צבועים ומתחסדים - ובראשם , כמובן, נשיאת מועצת העיתונות - שידברו על סתימת פיות ועל פגיעה בחופש הביטוי. דליה דורנר אפילו לא מבינה שדווקא דבריה המתלהמים מעת לעת בזכות "חופש הביטוי" גורמים לכרסום מתמשך בזכות הזאת כשאין תגובה הולמת לשקרים שמפיצים עיתונאים – ולא רק עיתונאים; גם ארגוני "זכויות" למיניהם שמצטטים "מקורות" שאין לדעת את טיבם כדי להשיג הטיה של דעת הציבור.
וזה בדיוק מה שעשה אלי סניור, איש "ידיעות אחרונות", כאשר הוא ציטט "בכיר במשטרה" לפני כמה ימים. לדבריו, מסר לו ה"הבכיר" שיש די ראיות כדי להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה. אותו "בכיר" רק לא ידע לנקוב בסעיף האישום; מה שמזכיר, אגב, משטרים אפלים. אינני מכיר אישית את אלי סניור - אבל ברור לי שאין כל ממש בידיעה הזאת. הציטוט של "הבכיר" לא נועד אלא כדי לבנות ידיעה - על פי דרישה, קרוב לוודאי, של המערכת - שתנסה להטות את דעתו של מישהו לטובת מה שבעיתון רוצים שיקרה.
אז בארצות הברית, אלי סניור היה הולך הביתה עוד לפני שהדיו יבשה על הידיעה המפוברקת שלו; אבל בישראל כל רע לא יאונה לו. העיתונים, וכבר למדנו זאת לא אחת, לא עובדים בשביל הציבור. הם עובדים בשביל סדר היום של הבעלים – ומי שקרא את תמלילי השיחות בין בנימין נתניהו לבין ארנון מוזס יודע בדיוק איך עובדים הדברים.
וחבל שזה קורה. כולם יפסידו מן הפיחות במעמד הכלים שצריכים להעביר עובדות-אמת כדי שהציבור יוכל לגבש את עמדתו. ומי שלא מבין את זה כעת, ימצא את עצמו בבוא היום בפני כיכר ריקה.
עשבים שוטים יש לסלק מן הערוגה לפני שהם פוגעים בשתילים הבריאים.