בין עמונה להדסה
בין עמונה להדסה

אתמול בלילה לא ישנתי.

הלכתי לישון המום, מאוכזב ועצוב כפי שלא הייתי הרבה זמן.

חשבתי על המחלקה הנפלאה שנבנתה בעמל רב ועל השנים הרבות בהן תפקדה בצורה מעוררת השתאות והערצה מצד כל מי שראה איך היא תפקדה (למעט בעלי עין הרע, שקינאו וניסו לחבל ), הצילה חיים של ילדים רבים והיתה אוזן קשבת לכל מצוקות החולים ומשפחותיהם.

מישהו החריב את המחלקה הזאת.

מי המישהו? אז בג"ץ תקע אתמול בלילה את המסמר האחרון בארון הקבורה וחבר למשרד הבריאות ולהנהלת הדסה שיחד, בחוסר מקצועיות וחמלה ומתוך שיקולים זרים ופסולים גרמו לחורבן הנורא.

מי הרוויח? אם יש מורווח בסיפור הזה אז זה רק שרירות הלב ואטימות האוזן של שניהם.

כשאני שומע הבוקר את דבר השר ליצמן, "ליבי וראשי נתונים לטובת הילדים ובריאותם, ונעשה כל מאמץ שיקבלו את הטיפול הטוב ביותר" אני אוחז את ראשי בידי ושואל עד כמה אדם יכול לדבר גבוהה ולעשות את ההיפך?

אם באמת ליבו וראשו היו נתונים לטובת הילדים ובריאותם הוא לא היה נותן יד לעוולה הזאת לקרות.

הילדים האומללים האלה יסעו עכשיו לבתי חולים במרכז ויוסיפו לעצמם את הסבל המיותר של ההיטלטלות בדרכים על הסבל הנורא שכבר נכפה עליהם בעצם המחלה.

הילדים היותר אומללים (ילדי הרשות למשל) שאינם יכולים לנסוע לבתי חולים במרכז, ימשיכו להיות מטופלים בידי רופאים לא מקצועיים ויסכנו את חייהם יום יום עקב לקיחת תרופות לא נכונות, במינונים לא נכונים ובהרדמה כללית פעמיים או שלוש שלא לצורך.

הבוקר כתבתי פתק לאשתי. כתבתי בו, "כנראה לא התאבלנו מספיק על חורבן עמונה אז הקב"ה נתן לנו להתאבל עכשיו על המחלקה האונקולוגית".

אני רואה שני קוים מקשרים בין עמונה להדסה. בשניהם נגרם חורבן מיותר ובשניהם הבג"ץ, זה שאמור להיות בית הדין לצדק (!!!) , הוא זה שהכשיר את העוול והחורבן ואפשר אותם.

צדק בוודאי לא היה לא כאן ולא כאן.

אני שואל את עצמי איך מדינה שמגיעה להישגים כל כך גדולים בתחום המדע והטכנולוגיה, מדינה שבאים מכל העולם ללמוד מהפלאים שהיא מחוללת, יכולה בעת ובעונה אחת לבצע מהלכים כל כך מזיקים לעצמה.

משה רבנו הגדיר פעם אחת את עם ישראל כ"גוי חכם ונבון" ופעם שנייה כ"עם נבל ולא חכם".

איזה עם אנחנו היום?

(אשתו של הכותב הייתה ממקימי המחלקה וכיהנה בה כאחות ראשית למעלה מעשור. הדברים נכתבים על דעת הכותב בלבד ועל אחריותו הבלעדית)