תרבות אנשים חטאים

הרב יעקב הלוי פילבר , כ"ג בתמוז תשע"ז

עצמי

בספרו אורות (עמ' קמט) כותב הראי"ה קוק: "האהבה הגדולה, שאנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הביקורת היותר חופשית, נקיה מכל מום. כולך יפה רעיתי ומום אין בך".

דוגמא לאהבה עם בקורת מוצאים אנו בפרשת השבוע שלנו אצל משה רבנו, שהיה אוהב ישראל (מנחות סה א) עד שהיה מוכן להקריב אפילו את העולם הבא שלו למען המשך קיומו של עם ישראל, כמו שבקש: "מחני נא מספרך", (וספרו של הקב"ה הוא עולם הבא), ויחד עם זאת אין הוא נמנע מלהוכיח את העם כמה פעמים על הכישלונות שלו.

אחת התוכחות הנמרצות של משה היתה לבני גד וראובן באומרו להם: "והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים". מכאן שיש מקום לביקורת על תופעות שליליות בחברה הישראלית אבל בתנאי שהדבר ייעשה באהבה, בבחינת "נאמנים פצעי אוהב" (משלי כז ו) וככתוב (שם ג יב): "את אשר יאהב ה' יוכיח".

הרבה נכתב על הפגישה המפורסמת של החזון איש עם ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון, שבה שאל ראש הממשלה את החזון איש: איך נוכל לחיות דתיים וחילוניים כעם אחד למרות חילוקי הדעות? ועל כך השיב לו החזון איש בדברי הגמרא(סנהדרין לב ב) על "שתי ספינות העוברות בנהר, אם עוברות שתיהן, שתיהן טובעות, בזה אחר זה שתיהן עוברות, תדחה שאינה טעונה מפני הטעונה" (בשיח הציבורי הפכה ה"ספינה" ל"עגלה", ומכאן המינוח "העגלה הריקה").

מהי ה"עגלה הריקה" שהתכוון אליה ה"חזון איש"? הטיב לתאר אותה המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק במאמרו "האומנות הטהורה" (מאמרי ח.נ. ביאליק עמ' רנט) שכתב בשנת תרפ"ה: "עוד לפני אלפי שנים הקים לו העם הזה מתוך איכריו ורועיו ונוקדיו ובולסי שיקמיו - גם מחוקקים וגם נביאים וגם משוררים" לעומת הפריחה התרבותית של אז הוא קובל על המתרחש בשטח זה בימיו: "בואו לתיאטרונים ולכל בתי המחזה בכרך וראו במה מפרנסים שם את הקהל הגדול והרב.

לעומת פינה אחת של אמנות טהורה - אם יש כזאת - ימצאו המוני העם על כל מדרך כף רגל בתי מחזה למאות, שאין אתה יודע מה הם, בתי מרזח, בתי קלון, מערות פריצים, ערב ערב ינהרו שמה אנשים לאלפים, זקנים צעירים, עלמות, ילדים, וטבלו שם את בשרם ואת נפשם ביורות של טומאה רותחת וטמאו לנצח את מוחם ואת לבם, את עיניהם ואת אזניהם, את רוח פיהם ונשמת אפם... זיווג שנועד בכוונה לטמא ולטמטם את כל חמשת החושים בבת אחת, כדי שאדם הבא שמה פעם אחת יצא משם 'בהמה' לעולם", כך ראה ח.נ. ביאליק את התרבות החילונית בימיו.

ולצערנו הריקנות כפי שראה אותה ח"נ ביאליק אז במובנים מסוימים התעצמה מאז עשרת מונים, והיא מתירנית יותר וגרועה יותר בכמה מובנים בחברה שלנו כיום, אבל זו היא תמונה חלקית, כי לא הכל שחור בחברה החילונית, יש בה גם "חצי כוס מלאה", ולא רק בתחום הציביליזציה אלא גם בתחום הקולטורה, ולכן טענת ה"עגלה הריקה" אינה מתקבלת אצל אלו שטענו כלפיהם טענה זו.

לפי הראי"ה קוק הוויכוח שלנו עם החילוניים אינה עגלתו של מי טעונה או ריקה, מפני שגם אם העגלה החילונית היא מלאה, השאלה היא אחרת, האם היא מסוגלת במטען שלה להבטיח את הישרדותו של העם היהודי גם בהווה ובוודאי בעתיד?

וכך כותב הראי"ה (באגרות ראי"ה אג' פט) לד"ר זיידל: "ומה שכתבת בעניין ה'חופשים' (כך נקראו החילוניים בימיו), אבאר לך: כוונתי היא, שיכולים להסביר להם גם כן, כי מה שנתקיימה האומה עד כה על ידי קיום המצוות אנו רואים בעדות של ניסיון שאי אפשר להכחישו. ואם אפשר שתתקיים (האומה) היא ורוחה בלא קיום התורה, לפי ידיעתנו הוא דבר נמנע. אבל גם אם ניתן להם טעותם (שהדבר אפשרי), לא יוכלו לומר שקנו על זה ניסיון ארוך, השוקל כאותו הניסיון הבטוח שלנו, אם כן להכניס בסכנה את קיום האומה, החביבה גם להם לפי דברם, הוא רשע וכסל".

לפי הרב קוק השאלה אינה עגלתו של מי מלאה יותר, כי לא נוכל לכחד שיש בעגלתם של החילוניים פעילויות רבות של תרבות וישובו של עולם, ואפילו ערכים של צדק ומוסר, אבל הערכים הללו בלבד אין בכוחם להבטיח לטווח ארוך את קיומו ההיסטורי של עם ישראל לדורות. על רקע זה נוכל להבין מדוע כשבאו בני גד וראובן ובקשו ממשה שיאפשר להם להחליף את ארץ ישראל בארץ הגלעד, בקשה שנבעה ממניעים כלכליים, אף על פי כן משה רואה בבקשתם "תרבות אנשים חטאים", וכל כך למה? כי הקיום הלאומי קודם לרווחה האישית, ובבקשתם זו הם פוגעים באחד המרכיבים המבטיחים את עתיד קיום האומה והוא הישוב היהודי בארץ ישראל.