מתי 'הוא' יגיע?

הרב נתנאל יוסיפון , א' באב תשע"ז

הרב נתנאל יוסיפון
הרב נתנאל יוסיפון
עצמי

אחת השאלות שנשאל האדם, בעת שמכניסים אותו לדין במעבר מחיי עולם הזה לחיי עולם הבא, היא – "ציפית לישועה?" (דברי רבא – שבת לא.). שאלה זו יפה כוחה לכל השנה, אך בוודאי ובוודאי בימים אלו – ימי בין המצרים, העומדים בסימן הציפייה לישועה.

גדולי ישראל בכל הדורות קיימו בעצמם חובה זו של ציפיית הישועה. וכידוע, נהגו גדולי ישראל רבים לקחת את אחת המצוות כ'מצווה שלהם', להתחזק בה ביותר, כדי שהתחזקות זו תקרין גם על שאר המצוות. היו מהגדולים, שהציפייה לישועה הייתה 'המצווה שלהם'. ובין כל המצפים והנכספים, בולטת ועולה דמותו של רבי משה טייטלבוים, מגדולי החסידות, בעל ה'ישמח משה' (ההילולא שלו – כח' תמוז), שערג ונכסף כל ימיו בעוצמות אדירות לביאת המשיח.

כה גדולים היו כיסופיו, עד שסמוך למיטתו היו מונחים תמיד מקל ובגדי שבת, על מנת שיהיה מוכן ללכת ולהקביל את פני המשיח. כל ימיו היה מצטער ביותר על חורבן בית המקדש, וגדולי דורו אמרו שהוא ניצוץ מנשמת ירמיהו הנביא. לפני פטירתו אמר, שהיה ברור לו תמיד שיזכה בחייו להקביל פני משיח, ואילו ידע שיאריך ימים ועדיין משיח לא בא, לא היה מסוגל לסבול.

מספרים, שמנהגו של רבי משה היה לכנות את המשיח בכינוי – 'הוא'. תדיר היה אומר – כשהוא יבוא וכו', וכולם הבינו שכוונתו למשיח. ובעוד עניין הקפיד רבי משה – היה לו חשוב מאד, שכל בני משפחתו יתכנסו אצלו בליל הסדר.

שנה אחת, ירדו גשמים ושלגים מרובים בסביבתו של הרבי, הדרכים השתבשו, ובנו רבי אלעזר ניסן שכיהן כרב בעיר אחרת, איחר לבוא לבית הרבי. בערב פסח, המתינו כולם בציפייה גדולה לבוא הבן, וחשש התגנב ללבבות – שמא השנה יתבטל המנהג היפה של המשפחה לחוג בצוותא לליל הסדר.

השקיעה התקרבה, והרבי הלך בתחושת החמצה לטבול במקווה לקראת החג. והנה, למרבה השמחה, הבן הגיע לבית הרבי. בשמחה גדולה, רץ הגבאי למקווה, כדי לבשר לרבי שהבן הגיע. סיים הרבי לטבול, יצא מהמקווה, והנה – הגבאי בא מולו, ובשורה טובה בפיו – 'הוא הגיע'!

שמח הרבי שמחה עצומה, חיבק את הגבאי, ושאל – 'והיכן הוא נמצא'?

בבית הרבי, ענה הגבאי.

התלהב הרבי, ואץ רץ בכל כוחותיו לביתו, פתח את הדלת בתנופה – והנה, בנו יושב בבית. הבין הרבי את הטעות ודמעות חמות זלגו מעיניו – 'הוא עוד לא הגיע'!

זוהי ציפייה לישועה!

אכן, הציפייה לישועה לכאורה אינה מצווה מפורשת בתורה, ובכל זאת – בעת בוא האדם לעולם האמת, הוא נתבע עליה. מדוע? יתכן וכלולה ציפייה זו בכלל החובה לקדש את ה', והרי הגאולה היא קידוש ה' הגדול ביותר.

באמת, מצאנו במפרשים שיש שהביאו אותה כחובה הלכתית. כך מצאנו בערוך לנר למסכת יבמות, שמביא כשיקול הלכתי לשמירה על טוהר הברית וכחיוב להוליד ילדים נוספים את דברי חז"ל – "אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף'. וכיוון שחובה על האדם להשתדל להביא את המשיח, הרי חובה עליו להוריד נשמות נוספות לעולמינו, ובכך להחיש את הגאולה.

ואם נדקדק יותר בחיוב זה ובדברי הערוך לנר, נמצא שהציפייה היא לעיתים רק ציפייה בלב, אך לעיתים היא גם חיוב לפעול מעשית לזירוז הגאולה. מי שיכול רק לצפות בלב, יצפה בלב. אך מי שיכול לפעול למעשה ולא פועל למעשה – כיצד יוכל לטעון שהוא מצפה בלב?

משל למה הדבר דומה – למנתח גדול, שיבואו אליו בבקשה שינתח חולה מסויים ויציל אותו. אם יאמר המנתח – אכן, אני דואג מאד לחולה זה, ומתפלל לשלומו. יאמרו לו המבקשים – אם באמת דואג אתה לאיש זה, הרי אתה שבכוחך להצילו, אינך יכול להסתפק בתפילות, ועליך לנתחו.

נמצאת אומר, המצפה באמת לישועה, עליו לפעול למען הישועה במקום שידו מגעת, ורק במקום שאין ידו מגעת – יכול הוא להסתפק בתפילות ובציפיית הלב.

ונסיים במשפט חריף, בשם רבי משה טייטלבוים, המרחיב את הציפייה לישועה להשתדלות מעשית נוספת – "אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס" (סנהדרין צז.) – "היינו, עד שתכלה הפרטיות, ויהיה כל אחד מישראל, מיצר ודואג על חברו, כמו על עצמו, שתשרה אהבה ואחווה בישראל ואו-אז יזכו לגאולה".