היום! (אם בקולו תשמעו)

כל עוד שיש YES, HOT, ערוץ 2 הנוכחי והתמכרות לסמארטפונים - אין מקדש. כל עוד אנו כבושים תחת התרבות המערבית בצידה הרקוב, לא נוכל להתקדם למכון לשבתך פעלת ד'.

הרב ברוך אפרתי , ג' באב תשע"ז

הרב ברוך אפרתי
הרב ברוך אפרתי
צילום: ערוץ אורות

הנה אנו אבלים שוב על תהליך חורבן מקדשנו, בפתחו של חודש אב. זו העת שעלינו להרהר בדבר, מתי יבנה המקדש?

כאשר ניגשים לשאלת מועד בניית בית חיינו, עלינו להביט בתורה ולראות כיצד הקב"ה הדריך אותנו בתורתו.

התורה קובעת תהליך שבפסגתו עומד מקדש  - "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ד' מִקְּדָשׁ ד' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ". על כך דרש בר קפרא בכתובות- "גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ".

מעשי הצדיקים, דהיינו מעשי כלל ישראל, מגיעים על פי הפסוק מנקודת מוצא עד לנקודת יעד.

נקודת המוצא היא שהמקדש תלוי בתהליך- תביאמו-תטעמו-מקדש ד'. הכל בעיתו, בסדר הנכון של הגאולה. קפיצות למקדש אינן ביאה ונטיעה, אלא הריסה ועקירה. יש סדר אלוקי לדברים.

נקודת היעד היא ההבנה שהמקדש יהיה בית השראת שכינה- 'מכון לשבתך'. הוא לא יהיה מוזיאון, ח"ו לא תיאטרון, ולהבדיל, הוא אפילו לא יהיה ישיבה קד'. הוא יהיה מקדש. מקום שיש בו השראת שכינה ברמה נבואית ומעשית, ולא רק מקום אסתטי, או להבדיל מקום עם קדושה אבסטרקטית שכלית.

אנו מתקשים להבין מה חסר לנו בלי המקדש. זאת משום שאיבדנו בגלותנו את החוש השישי, הלא הוא הנבואה, ההקרבה, הדביקות העליונה בד' מעל ההגבלות. התרגלנו לבניין רוחו של הפרט, בתפילה ובתורה, במצוות ובחסד. הדגש בעבודת ד' היה על קהילה ולא על אומה, על אדם פרטי ולא על עם.

אין גילוי שכינה מלא על אדם פרטי או על קהילה, רק על עם ד' כולו. לכן קשה לנו לדמיין את החוש שאבד לנו, קשר אינטימי רומנטי בין האין סוף ב"ה לרעייתו, נשמתנו הלאומית. התרגלנו לאור הנר הפרטי, ואיננו מדמיינים מהו אור השמש הכללי אשר יזרח במקדש.

הבה נרד לעולם המעשה-

חזרנו לא"י. הקמנו מלכות. התקיים בנו 'תביאמו' ב"ה. באנו, התחלנו לדבר גם 'כללית' ולא רק 'פרטית'.

ועתה, אנו בשלב של 'תטעמו בהר נחלתך'. שהוא המעבר מטרמינולוגיה 'חילונית' ל'יהודית'.

נטיעה בהר שונה במהותה מביאה למישור. באנו מן הגלות למישור החוף, אך שורשינו טרם נטועים בעומקי ההר. ביאה היא מעל פני השטח, נטיעה היא מתחת לפני השטח- בתוכיותה של כנסת ישראל.

המקדש יבנה לפי הסדר- תביאמו (עבר). תטעמו בהר נחלתך (הווה). מקדש ד' (עתיד).

כך גם סידרו חכמי כנסת הגדולה בשמונה עשרה- קיבוץ נדחים (עבר), השבת המשפט (הווה), חזרת שכינה (עתיד). וכן הפסוק קובע-  צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה.

אימתי יבנה המקדש?  כשנסיים את שלב הנטיעה. נטיעה היא בניין הזהות, מעמד משפט התורה, ביסוס האמונה בעם- "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת ד' הִיא אוֹצָרוֹ, אמר ריש לקיש- 'אמונת' זה סדר זרעים", וכתבו התו'ס בשם ירושלמי- "שמאמין בחי עולמים וזורע".

על כן, מי שחושב שיבנה מקדש במצבנו הנוכחי מבלי שנשנה מעשינו הרעים ונעמיק זהותנו היהודית, הורס ואינו נוטע. מקובלנו שהמהפך יקרה היום, אך בתנאי שבקולו תשמעו. זהו תנאי. 

אנו משתוקקים למקדש, לחזרת השכינה, אך עדיין איננו שם בתודעתנו הלאומית. שורשינו טרם העמיקו, איננו יודעים עדיין מה אנו עושים במדינת ישראל. הדבר נכון גם לתוככי הציבור שלנו שעובר משבר עומק של בירור מעמדה של תורה בחייו התרבותיים.

הייתי אומר כך- כל עוד שיש YES, HOT, ערוץ 2 הנוכחי והתמכרות לסמארטפונים- אין מקדש. כל עוד אנו כבושים תחת התרבות המערבית בצידה הרקוב, לא נוכל להתקדם למכון לשבתך פעלת ד'.

עלינו להסיר הבגדים הצואים, לחדד את התודעה, להבין מי אלוקינו ומי אנו, לבסס את ברכת 'חונן הדעת', להסביר מה עניינם של ישראל בעולם ולאילו פסגות הוא יגיע. רק לאחר שלב זה של טהרת 'תיטעמו', נוכל לקבל מקדש ולעלות ל 'מקדש ד' כוננו ידיך'.

לעומת זאת, אם יבנה המקדש מחר מבלי שינוי, ספק אם יחזיק מעמד שעתיים. כיוון שהציבור הפמיניסטי יבקש כהנת גדולה, הציבור הצמחוני והטבעוני ירצה למנוע קרבנות, השמאלני יגיד שבבית המקדש צריך להיות גם חלק מסגד וחלק כנסיה, והחרדים והדתיים הלאומיים יריבו אם צריך להיות בעזרה דגל ישראל. משרד החינוך ירצה לשלב בו זרמים נוספים, ואנה אנו באים?

בניין המקדש שונה מבניין המדינה. הציונות היא מצווה להתיישב בא"י כעם, ולכן המדינה חשובה לנו מאד גם אם עדיין לא כולם מקיימים מצוות לצערנו. אולם הר הבית והמקדש אינם עבור התיישבות, אלא רק עבור עבודת השם וזהות אלוקית. ולשם כך קודם יש להבין ולהיות מוכנים רוחנית, ורק אחר כך לעלות. לא שייך לקפוץ להר כשמישור החוף מבולבל. מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קדשו? נקי כפיים ובר לבב. ואנו עדיין לא נקיים דיו.

אולם ח"ו להתייאש בשל הדרך. "'אני ד' בעיתה אחישנה'. זכו- אחישנה, לא זכו- בעיתה". השאיפה צריכה להיות ל 'אחישנה' ע"י פעילות חינוכית. לזכות במדרגה נכספת זו. לא להתעצל, אלא להרבות אורה עבור בניין הבית. ע"י ריבוי יראת שמים, בירור זהותנו, ערגת המקדש, וחיזוק יהדותה של המדינה, נוכל בע"ה לראות כהנים בעבודתם בעיתו ובזמנו. 

אמנם, יש החרגה. יתכן שמשיח צדקנו רוח אפינו, יוכל בזמן לא ארוך לחולל שינוי חינוכי מהותי בתודעת האומה. הוא יסיר את המסכה שמעל פנינו ונוכל להביט היטב בשמים ולהבין כמדינה מי אנו ומה חיינו, והעם כולו ישוב בתשובה בזמן מהיר. זאת משום שהעם בעומק רוחו כבר מאמין בד' ורוצה לעובדו, יש לו הכלים לכך- המצוות הפרטיות על הסתעפויותיהן, והכלים הנפשיים הפרטיים שנבנו בגלות אצל הפרט.

חסרה רק התודעה הנבוכה בכבלי המדיה המערבית, ותשומת לב זו תיתכן גם בקצב מהיר יחסית. ודאי 'אחישנה' אפשרית גם ע"י פעולתו של בן דוד שיבוא במהב"י, ולא רק בפעולותינו התהליכיות.  נראה שמה שלוקח לנו תהליך של שנים, יכול לקחת לדמות של אמת וקודש זמן לא רב. זאת משום שהוא מסוגל לפתוח את הדעת ואת תשומת הלב הלאומית יותר מאיתנו. 

אז, כשיאיר אור הדעת, החוחים הסובבים את השושנה בהר הבית יתנדפו מאליהם כעשן כלה, שכן כל תפקידם של פלישת(נ)ים אלה הוא בירור תודעת האומה הישראלית ונטיעתה בקודש.

כך או כך,  זאת יש לדעת- עד שיתחולל המהפך התודעתי, בידי בן דוד או בידינו, איננו ברי הכי למקדש. 

אולם סבלנותנו אינה עצלות אלא יסודיות ואמיתיות. זהו סוד שפיכת הדם על יסוד המזבח- עבודת ד' יסודית המחלחלת אט סביב, מזרימה אורה בעורקי עולם הזה, הדומה לנחל קדרון. אסור לקפוץ למקדש בתודעה זרה,  שכן הזר הקרב יומת.