על מה אבדה הארץ

הרב יעקב הלוי פילבר , ז' באב תשע"ז

עצמי

בספר ירמיה מפרט הנביא עבירות רבות שחטאו בני דורו, לא רק עבודה זרה אלא גם שפיכות דמים ככתוב (ב לד): "גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים" וגלוי עריות ככתוב (ה ח): "איש אל אשת רעהו יצהלו" או כמו שאומר הנביא באופן כללי (ז ט): "הגנב, רצח, ונאף והשבע לשקר" ועוד כהנה וכהנה עבירות למכביר, ואחר הפירוט הזה שואל הנביא (ט יא): "מי האיש החכם ויבן את זאת, ואשר דיבר פי ה' ויגידה, על מה אבדה הארץ ניצתה כמדבר מבלי עובר?"

חכמינו הוסיפו ופירשו את השאלה: "דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב: ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו', (ושואלת הגמרא:) היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה! אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה." (נדרים פא א). ובמדרש (איכה רבה בפתיחתא) הוסיפו: "מצינו שויתר הקב"ה על עבודת כוכבים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ולא ויתר על מאסה של תורה שנאמר על מה אבדה הארץ? על עבודת כוכבים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים אין כתיב כאן, אלא על עזבם את תורתי".

מכל המקורות הללו רואים אנו שעיקר סיבת החורבן היה בגלל לומדי התורה. וכן בבית שני מוצאים אנו במקורות חז"ל סיבות רבות לחורבן, ואעפ"כ מכל הסיבות ציינו חז"ל את "שנאת חנם" כסיבה שגרמה לחורבן הבית. וגם שם קשרו בתוספתא (שלהי מסכת מנחות) את החורבן בלומדי התורה, וכך מובא שם: "ירושלים, בנין ראשון מפני מה חרבה? מפני עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים שהיו בתוכה, אבל באחרונה (בבית שני) מכירין אנו בהן שהם עמלים בתורה וזהירין במצוות, מפני מה גלו? מפני שאוהבין את הממון ושונאים איש את רעהו".

הנצי"ב בפתיחתו לספר בראשית הסביר: שאנשי בית שני "היו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים... והקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולמים ולא בעקמימות אע"ג שהוא לשם שמים דזה גורם חורבן הבריאה והריסת ישוב הארץ". ונשאלת השאלה מדוע מכל העבירות שגרמו לחורבן קישרו חז"ל את החורבן דווקא ללומדי התורה?

ההסבר הוא: שגם אם חטאו ישראל, ואין חטא בלא עונש, יש לשאול מה ראתה ההשגחה העליונה להעניש את ישראל דווקא בהחרבת המסגרת הלאומית והגליית ישראל מארצו, הרי עדיין אפשר היה להשאיר את האומה על אדמתה ולהעניש אותה בעונשים מקומיים, בתקוה שהעונש יחזיר את העם בתשובה.

והתשובה היא שכאשר גם לומדי התורה חוטאים, כמו שהיה בבית ראשון שלא ברכו בתורה תחילה, וכמו שפירש זאת המהר"ל בספרו "תפארת ישראל", שברכת התורה מחברת את התורה עם הקב"ה והם למדו תורה במנותק מהקב"ה, וכן בבית שני שלומדי התורה למדו בשקדנות אך לא היו ישרים בהליכות עולמים וכן אהבו את הממון, וכמו האדם כל עוד לבו בריא גם אם שאר אברי הגוף יהיו חולים, עדיין יש תקווה שהגוף ישוב לאיתנו.

כך גם מהבחינה הלאומית, לומדי התורה האמתיים שאינם רק לומדים תורה אלא הם גם מחוברים לקב"ה והולכים בדרך הישר בהליכות עולמים, הם הלב של האומה הישראלית, ואז גם אם החברה הכללית של האומה היא חולה יש תקווה, שהגרעין הפנימי של לומדי התורה כשהוא ברמה רוחנית ומוסרית גבוהה, ישיב את האומה למצבה הבריא, ועל כן אפשר להשאיר את המסגרת הקיימת של האומה ואין צורך להגלותה מארצה.

אך אם גם לומדי התורה כשלו בחטאים מוסריים ורוחניים,  כי אז אפסה כל תקווה ואין דרך תיקון אלא בניפוץ המסגרות הקיימות, בהגליית העם מארצו, ומשם יתחיל לבנות את עצמו מחדש.