ההוכחה המוסלמית לאמיתת היהדות!
ההוכחה המוסלמית לאמיתת היהדות!

פעם הגיע לעירו של רבי חיים מקרסנה (ההילולא שלו – יא' אב), מגדולי תלמידי הבעל שם טוב, לוליין שהתיימר ללכת על חבל דק המתוח מעל גבי נהר. הלוליין דרש מהצופים 100 זהובים תמורת הפעולה המסוכנת, ומשאלה הובטחו לו – יצא לדרך.

קהל רב צפה בלוליין, וביניהם גם רבי חיים, ששקע במחשבות עמוקות, ונראה היה כמי שהתנתק מהעולם הגשמי. כשהסתיים המופע, והקהל התפזר, הסביר רבי חיים למקורביו את מחשבותיו – הלוליין סיכן את עצמו בעבור 100 זהובים, אך ברור שבעת שהלך על החבל הדק, והיה בסכנת נפשות, הוא לא חשב על הכסף. בשעת הסכנה, הלוליין היה חייב להתרכז בצעדיו על החבל, ואם היה לרגע חושב על הכסף הוא היה מחליק ונופל.

אם בשביל כסף אדם מתרכז בעבודתו, הרי אנו בוודאי צריכים להתרכז בעבודת ה' יתברך.

אלה היו מחשבותיו ולקחיו של רבי חיים ממעשיו של לוליין, ואולי אף אנו נמשיך ונלמד לקחים ממעשה זה לימי בין המצרים אלו.

כבר הבאנו כאן בעבר, שבעבודת ה' יש דיון גדול בשאלה – עד כמה על האדם להתרכז במטרה הסופית, כלומר – בעצם הדבקות בה', או שמא בזמן לימוד התורה וענייני עבודת ה'- על האדם להתרכז בדרך, במה שהוא עושה כרגע, כגון – בהבנה טובה של העניין שהוא לומד עכשיו. יחד עם זאת, כולם מסכימים, שגם מי שבזמן הלימוד מתרכז ב'דרך', כמגמה ראשית עליו להציב את הרצון להידבק מתוך כך בה'.

אולי, עניין זה בא גם לידי ביטוי בהבדל בין עבודת ה' של ימי המקדש לעבודת ה' של ימי הגלות, ואף על כך אנו מתאבלים בתשעה באב.

הגאולה מבטאת את המטרה הסופית, שהיא גילוי ה' בעולם. לפיכך, במקדש – שם ה' מופיע בגלוי. כך היה בבית המקדש הראשון, שבו היו נביאים הפוגשים את דבר ה' בגלוי. ואף ניסים גלויים התרחשו בו, לדוגמא – "אמר רב אושעיא: בשעה שבנה שלמה בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין פירותיהן בזמנן וכשהרוח מנשבת בהן נושרין... וכשנכנסו נכרים להיכל יבש" (יומא כא:).

אולם, כבר בבית שני, גילוי השכינה הצטמצם מאד, כמו שמספרת הגמרא (שם) – "חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן  - ארון וכפורת וכרובים אש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים". כלומר – בבית המקדש השני, פחת הגילוי האלוקי בעולם, ולכן חסרה הנבואה, לא יכלו לשאול את ה' בפני הכהן הגדול ולקבל תשובה באורים ותומים ועוד. ובכל זאת עדיין שם ה' התגלה הרבה יותר מהגילוי בזמן הגלות, כפי שאומרת הגמרא שגם לאחר שהסתלקה הנבואה, עדיין היו משתמשים בבת – קול (יומא ט:), וניסים מסויימים המשיכו במקדש.

ובגלות? האם נותר הגילוי האלוקי או שמא אנו בהסתר פנים?

דומה, שבגלות - זמן ההסתר, הגילוי מסתתר כולו בתוך הדרך. עלינו להתרכז בדרך, כסיפור בו פתחנו. היהודי זוכה לפגוש את ה' רק בתוך מעשי המצוות ולימוד התורה.

אולם, הסתר זה עדיין אינו שיא המשבר של הגלות. בגלות, יש משבר גדול יותר, והוא – התגלות ה' מתוך מעשי הגויים, כלומר – גילוי ה' בתוך מעשי הסוטים מן הדרך או 'גנבי הדרך'.

הדברים באים לידי ביטוי בדברי רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי. הכוזרי, בבואו להגן על עיקרי הדת היהודית, מספר על מלך הכוזר, המחפש את דעת האמת. בתחילה, ממאן המלך לחפש זאת ביהדות, שהרי היהודים שפלים ונבזים, ושפלות זו מבטאת את העובדה שאלוקים מאס בישראל, (חלילה).

אולם, בהמשך, כששומע המלך מהנוצרים והמוסלמים, שדתם מתבססת על היהדות, פונה הוא לישראל. בעומק, מסתתרת כאן אמירה עצובה מאד – 'ההוכחה' לאמיתת היהדות מתגלה דרך הדתות הזייפניות, שגנבו נקודות אור מישראל. שם ה' מתגלה, אך הוא מתגלה מתוך הסתר פנים נורא, בדמות דתות של שקר. זהו היבט נוסף, בדברי חכמי הנסתר, הקמים בחצות לילה לקונן על התורה שנפלה בידי 'החיצונים'.

ביטוי לכך פגשנו, לאחרונה, במאבק המוסלמי על הר בית קודשינו. איש לא נאבק עם המוסלמים על מכה, איש לא נאבק עם הנוצרים על רומא, אך על ירושלים שלנו נאבקים עימנו – בני הדתות האחרות, כי כל כוחם בא מהאור שהם גנבו מאיתנו, ולכן הם מנסים לגנוב את המקום שקדוש לנו.

עלינו להתפקח מהשקר, שירושלים קדושה לשלושת הדתות. ירושלים קדושה רק ליהדות – דת האמת, והשתיים האחרות מתיימרות לזייף אותה, ולכן מנסות לגנוב ממנה את עיר קודשה.

גם על זה אנו מקוננים בתשעה באב. על שהאמת צריכה להתגלות מתוך השקר.

ובטוחים אנו, שמתוך אלפי שנות היסטוריה יהודית, שבהם התרכז ישראל בבניין הדרך, עמל בתורה וקיים מצוות גם בהסתר פנים, הגיעה העת להרים מבט למטרה. הגיעה העת, שהאמת תשוב למלוך לבדה, בבניין המקדש ובגילוי שכינה. "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים"!