מטר ארצכם בעיתו?

הרב ברוך אפרתי , ט"ז באב תשע"ז

הרב ברוך אפרתי
הרב ברוך אפרתי
צילום: ערוץ אורות

בפרשת עקב, אנו נפגשים עם הפרשיה השניה מ'שמע ישראל', היא פרשת 'והיה אם שמוע'. אנו שבים מספר פעמים ביום על הפרשה הזו, כשורש אמונתנו.

אמנם, פרשיית 'והיה אם שמוע' טומנת בחובה הנחת יסוד מפתיעה שצריכה עיון- 'והיה אם שמוע תשמעו... ונתתי מטר-ארצכם בעתו... פן יפתה לבבכם...ולא יהיה מטר'.

הכתוב תולה את הברכה הכלכלית בשמירת המצוות, ואת הקללה הכלכלית באי קיומן. בראי ההיסטוריה, ואף בימינו אנו, קשה להבחין בקיום הנחת היסוד הזו בעקביות.

היו תקופות ארוכות, בהן ישראל לא שמרו על דרך התורה, אך הגשם ירד ללא הפסקה. לדוגמא בתקופת פילוג ממלכת יהודה וישראל החל מימי ירבעם, תקופה בה היתה ברכה כלכלית על אף שישראל עשו הרע בעיני ד', ורק לאחר שאליהו מתערב, מפסיק הגשם לזמן מוגבל מאד.

גם בסוף תקופת הבית הראשון, תקופה בה הכה בנו הקב"ה וחטאנו בעבירות גדולות, לא ידוע לנו שפסק הגשם בצורה יוצאת דופן, וקללה כלכלית לא הורגשה ביהודה טרם החורבן (להוציא ימי החורבן עצמם כמובן).

לעומת זאת, היו תקופות ארוכות בהן ישראל שמרו על דבר ד', ולא ירד גשם. לדוגמא בתקופת רבי אליעזר הגדול ורבי עקיבא, אשר מי לנו גדולים מהם, ובימיהם רבתה תורה בישראל.

גם בימינו, קשה לסרטט קשר עקבי בין ירידת גשמים ותנודות כלכליות לבין ההקפדה על שמירת מצוות בידי כלל ישראל. דומה שהשמיים אינם מגיבים למעשים שונים כגירוש יהודים מבתיהם מחד או חיזוק החסד מאידך.

כיצד אם כן, נכוון את מילותינו באומרנו את פרשיית 'והיה אם שמוע'?

בדברי רבותינו מצאנו כמה תשובות לשאלה זו. יש אומרים, שהתנאי הוא רק כשכלל ישראל על ארצם, עם מקדש ומלכות מתוקנת. יש אומרים, שהתנאי תלוי בעוד גורמים כגון הנהגת הייחוד, שבה יש עניין מיוחד למנוע גשם או להוריד אותו, בבחינת 'צדיק ורע לו' ולהיפך, בחשבונות האלוקיים. וישנן עוד תשובות חשובות של גדולי ישראל.

ברצוני לנסות להציע עוד נקודת מבט קטנה על השאלה, לאחר קבלת כל דברי חז"ל הקודמים. לענ"ד נראה שיש למקד את דבר ד' בפרשייה זו בצורה מעט שונה מקריאתנו הראשונית.

הברכה בפרשייתנו, אינה בדווקא ברכת ירידת הגשמים. וגם הקללה, אינה הפסקתם בפועל. שהרי מה הטעם בקללה כלכלית אם העם חוטא? הלא גם אם נניח שהעם ישבר לאחר עצירת גשמים, ויחליט לשוב בתשובה, איזו מן תשובה היא זו? האם זו התשובה אליה מכוונת התורה? תשובה של קטנות ומורא בלבד?

על כן נראה לענ"ד להציע לקרוא כוונת הפסוקים בניגון הבא- בהבטה מדוקדקת על פסוקי הברכה, נשים לב שהם משתמשים בהטיה ובסיומת של שייכות החומריות לנו –'ארצכם'  'דגנך' תירושך' 'שדך' 'בהמתך' 'ואכלת ושבעת'. הסיומת היא של שייכות הגשם אלינו.

אך לעומתם, פסוקי הקללה, מעלימים את שייכות החומר לאומה, ומשתמשים בשפה כללית- 'ועצר את השמים' 'מטר' 'האדמה' 'הארץ הטובה'. ללא סיומת של שייכות.

הקללה האמיתית אינה רק 'נקמה' של ד' בישראל, הרעבתם ועצירת גשמיהם כעונש סתמי. זה אינו מדוייק היסטורית, וגם אינו עדיף מבחינה חינוכית.

נראה כי הקללה היא כך שגם אם יורד גשם, הוא אינו 'גשמיכם'. הוא גשם וחומר המנותק מהחיים שלנו. בניתוקנו מדבר ד' ומוסרו, החומר אינו מברך את חיינו, הוא מקלל אותם, הוא רומס אותם, הוא מתנגד אליהם.

האדם המקולל טובע בחומר, עובד עד שעות מאוחרות ונוטש את משפחתו, עמל כעבד וחי חיי סבל. אמת, הוא רווי בכסף ובנכסים. אך אלה הם קללתו ודאגתו ולא ברכתו.

לעומתו, האדם המבורך, הנאמן לדבר ד', הוא אדם שיחסו אל החומר ויחס החומר אליו הוא יחס של השלמה, של הפריה בריאה וטובה. גם אם אינו רווי נכסים, הוא עשיר ושמח בחלקו, ממונו חביב עליו, והוא חש על גג העולם.

החומר המבורך אינו בעל ברכת הכמות בלבד, אלא בעיקר בעל ברכת האיכות. החומר מסייע לאדם לקדש עצמו, להיות אדם ישר וטוב יותר, משפחתי ולאומי יותר.

החברה הישראלית שלנו רוויה בממון. יש היי טק, בתי פאר, רכבים מהודרים. אך האם עלינו הברכה או חלילה הקללה? האם החומר והכלכלה של כל אחת ואחד מאיתנו שולט עלינו כקללת אלוקים או מפרה אותנו כברכתו?

האם ילדינו ובני זוגינו הם עול המפריע ל 'עבודה הטכנית' שלנו, קללת אלוקים,  או שהתורה והמשפחה הם מרכז החיים, וה 'עבודה' היא כלי מבורך לחיזוק הזוגיות, המוסר וחינוך הילדים?

לענ"ד טוב ללמוד את היחס המבורך אל החומר, בו האדם הוא קודם איש רוח, נאמן לדבר ד' ולמוסרו, ורק מתוך כך הוא ניגש אל החומר. ואז, נהיה מבורכים וירד מטר ארצינו בעיתו, בקשר נאמן בין האדם לארצו ולממונו.