תורה עם דרך ארץ

הרב יעקב הלוי פילבר , י"ח באב תשע"ז

עצמי

במסכת ברכות (לה ב) נחלקו רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי בענין תורה ודרך ארץ, מצד אחד אומר הכתוב (יהושע א ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה" שמובנו הוא שהאדם יעסוק רק בתורה וללא הפסק.

ועל כך שואל רבי ישמעאל: "יכול דברים ככתבן" (פרש"י: "שלא יעסוק בדרך ארץ"?) ועל כך הוא משיב: "תלמוד לומר: 'ואספת דגנך' הנהג בהם מנהג דרך ארץ" (ופרש"י: "הנהג עם דברי התורה דרך ארץ, שאם תבוא לידי צורך הבריות סופך להבטל מדברי תורה").

דעתו זו של רבי ישמעאל אינה מקובלת על רשב"י והוא שואל: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה וכו' תורה מה תהא עליה?!" ולכן הוא מסביר שמה שאמרה התורה "ואספת דגנך" זה אינו המצב האידיאלי, אלא הוא בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום ואז מלאכתן נעשית על ידי עצמן, אבל בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: "ועמדו זרים ורעו צאנכם". ועל מחלוקת זו אומר אביי: "רבים עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם והרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם".

הראי"ה קוק בספרו עין איה (שם) מסביר כי המחלוקת בין רבי ישמעאל ורשב"י אינה מהו האידיאל של האדם, אלא מהי תכונתו הטבעית של האדם כפי שעשאו האלוקים. רבי ישמעאל סובר שהאדם בטבעו אינו יכול לעסוק רק בעיון השכלי מבלי שתקצר נפשו מכך.

ורשב"י חולק על כך וסובר שהאדם בטבעו הוא כה נעלה עד שנפשו תבוא על סיפוקה גם אם יעסוק בתורה ללא הפסק, ומה שהאדם במציאות ימינו מוכרח לעסוק בעבודה מעשית כדי לקיים את עצמו זה עונש לאדם בגלל קלקול החטא, אך אם האדם יתעלה אל מעלת האדם השלם הקללה הזו תוסר ממנו ואז ודאי שיוכל לעסוק רק בלימוד התורה.

וכיון שהמחלוקת היא על עצם טבע האדם, אין אפשרות להכריע מחלוקת זו אלא במבחן המציאות, על כן מביא אביי ראיה לא מפסוקים אלא מן המציאות: הרבה עשו כרבי ישמעאל ומצאו קורת רוח גם בתורתם וחכמתם וגם בעמלם המעשי בחיי החברה, ואותם שנהגו כרשב"י, לא זו בלבד שלא הצליחו בתורתם אלא ירדו בכישרונותיהם בגלל ההתנגדות הפנימית שמצאו בנפשם מהעיסוק השכלי בלבד שלא היה משולב גם בעיסוק גופני.

והדגש בדברי אביי הוא על הרבים, כי לגבי יחידי סגולה גם רבי ישמעאל מודה שיש בחברה יחידים שנוצרו לגדולות ולהם העיסוק בחכמה בלבד בכל זמנם הוא לעונג טבעי, אבל יחידים אלו הם למעלה מהטבע האנושי, והתורה לא ניתנה למלאכי השרת אלא משפטיה הם לפי הטבע האנושי הנוהג ברוב בני האדם.

רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו 'צדקת הצדיק' (אות רכד) מסביר שההבדל בין היחיד לרבים בעניין תורה עם דרך ארץ מפורש בתורה: הפרשה הראשונה של קריאת שמע נאמרה בלשון יחיד ובו נאמר נוסף ל"בכל לבבך ובכל נפשך" גם "ובכל מאדך" ופירשו בגמרא (ברכות נד א): "'בכל לבבך' - בשני יצריך, 'בכל נפשך' - אפילו נוטל את נפשך, 'ובכל מאדך' - בכל ממונך". שכאן התורה פונה אל היחיד, שהיחיד צריך להקריב אפילו את ממונו לאהבת ה'.

ואילו פרשה שניה נאמרה בלשון רבים: "בכל לבבכם ובכל נפשכם" ובה לא נאמר "בכל מאודכם", ומזה לומדים שהרבים אינם חייבים להקריב את ממונם. והסיבה היא שהפרשה הראשונה שנאמרה בלשון יחיד, היא מכוונת ליחידים כרשב"י, ובה נאמר "ובכל מאדך", שעליהם מצוה התורה שיפקירו גם את ממונם לעבודת ה', ויחידים אלו אם יעשו כרשב"י הדבר יעלה בידם.

אבל פרשה השנייה של קריאת שמע שבה כתוב "ואספת דגנך" וממנו למד רבי ישמעאל "הנהג בהם מנהג דרך ארץ", פרשה זו נאמרה בלשון רבים ובה לא נכתב "ובכל מאדך", מפני שהרבים אינם מצווים להפקיר ממונם, "שאי אפשר לרבים, ולכל העולם כולו, להיות כרשב"י" והם צריכים לנהוג במידת דרך ארץ ולהשגיח על ממונם לפרנסתם וקיום חיותם". ומסביר שם ב'צדקת הצדיק' שהרבים שעשו כרשב"י לא עלתה בידם מפני "שאין זה רצון השם יתברך".

אלא שעל דעתו של רשב"י יש לשאול: לכאורה רשב"י סותר את דעת עצמו, שהרי במסכת מנחות (צט ב) הוא סובר: ש"אפילו לא קרא אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש". ומדבריו משמע שלא זו בלבד שאין האדם חייב ללמוד כל היום כולו, אלא שהוא מקיים את הכתוב: "והגית בו יומם ולילה" גם במינימום של אמירת מעט דברי תורה בבוקר ומעט בערב. . ולכאורה יש כאן שתי דעות הפוכות של רשב"י?

אחת האפשרויות ליישב את הסתירה שבדברי רשב"י היא לומר: שדעה אחת נאמרה על ידי רשב"י בתחילה ואחר כך לבסוף חזר בו, וסדר הדברים הוא כך: בתחילה (במסכת ברכות) היתה דעתו של רשב"י שעל האדם להקדיש את כל זמנו ללמוד תורה בלבד, ובדעתו זו הוא החזיק גם לאחר שיצא בפעם הראשונה מן המערה (שבת לג ב) ולכן כאשר ראה בני אדם חורשים וזורעים, הטיח בהם: "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה", ורשב"י שם אינו מסתפק באמירה זו בלבד אלא עבר לתגובה מעשית "כל מקום שנתנו עיניהם מיד נשרף".

ועל תגובתו זו של רשב"י אמרה להם בת־קול מן השמים: "להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם!". ואז חזרו לשבת במערה שנים עשר חודש נוספים, ואחרי שנה של ישיבה שנייה במערה, שבה כפי הנראה נתגבשה ברשב"י דעה חדשה, שאנו רואים אותה כבר בהתנהלות החדשה שלו מיד לאחר צאתו השנייה מהמערה, כפי שמסופר שם, שעל כל מקרה שהיה רבי אליעזר בנו מכה היה רשב"י מרפא, הבן הצעיר עדיין ממשיך בדרכם הישנה ואילו רשב"י בינתיים התמתן ומלמד זכות על המוני העם ומגלה לבנו את שיטתו החדשה: "די לו לעולם אני ואתה".

כלומר אין פתרונות של בבת אחת לתיקון העולם, אלא צריך להתחיל לתקנו במעגל פנימי מצומצם של לומדי תורה המקדישים את כל זמנם ללימודה והפצתה, ולאט לאט להרחיב את המעגל הזה, להגדיל את השורות, ובמתינות ובהדרגה לרומם את החברה לרמה רוחנית גבוהה יותר. ואולי בשלב הזה לאחר צאתו השניה מהמערה נאמרה דעתו החדשה של רשב"י : "שאפילו לא קרא אדם קריאת שמע אלא שחרית וערבית קיים לא ימוש".