ה'מבקש'

הרב נתנאל יוסיפון , כ"א באב תשע"ז

הרב נתנאל יוסיפון
הרב נתנאל יוסיפון
עצמי

פעם אחת, שאל רבי חיים שמואלביץ ראש ישיבת מיר את דודו רבי אברהם יפהן ראש ישיבת נובהרדוק –

מיהו הבחור המתמיד ביותר בישיבתך? הצביע רבי אברהם על בחור פלוני.

ומיהו הלמדן הגדול ביותר בישיבה? הצביע רבי אברהם על בחור אחר.

ומיהו ה'עובד' (עובד ה') הגדול ביותר? הצביע רבי אברהם על בחור שלישי.

וכך שאל רבי חיים עוד מספר שאלות באותו סגנון, עד שלבסוף שאל – ומיהו הטוב ביותר? כאן הראה לו רבי אברהם בחור אחר, ואף נקב בשמו – 'יענקב סטייפלר'. (הלא הוא – רבי יעקב ישראל קנייבסקי, המכונה – ה'סטייפלר', מגדולי הדור האחרון, שיום ההילולא שלו יחול ב- כג' מנחם אב).

תמה רבי חיים על התשובה, ושאל – 'הייתכן'? הסביר לו רבי אברהם – "זהו ה'מבקש' הגדול ביותר – בכך כלול הכל, ועל כן הוא הטוב ביותר" (בית אימי, עמ' 144).

זוהי נקודה חשובה ביותר, שיכולה לקדם את כולנו בעבודת ה' שלנו. הסיפור מתחיל בדרך מאד 'הישגית'. מחפשים את הטוב ביותר בהשוואה לאחרים - המתמיד, הלמדן ועוד. אמת, אלו הישגים בעבודת ה', וודאי מי שהשיג אותם, עמל קשות במסירות גדולה לשם שמיים. ובכל זאת, לא כל אחד יכול להיות הלמדן הגדול ביותר, וגם ההישגיות בתכונות נרכשות כהתמדה ועוד, מפילים לעיתים את רוחם של האחרים שלא הצליחו להעפיל להישגים אלו.

וכאן, מגיעה התפנית בסיפור. הטוב ביותר הוא ה'מבקש'. 'הסטייפלר' היה אדם גדול במיוחד בכל התכונות שהוזכרו בתחילת הסיפור. הוא היה מתמיד עצום, שהתפרסם עוד בבחרותו בכל עולם הישיבות בהתמדתו המיוחדת. הוא היה למדן גדול, שעד היום סדרת ספריו המעמיקים 'קהילות יעקב' מהווים נדבך חשוב בעולם הלמדנות הישיבתי. הוא היה גם 'עובד ה'' המדקדק בהלכה ומלא רגשי קודש, עד שבסוף ימיו נחשב גם ל'בעל מופת'.

ובכל זאת – רבו שם את הדגש על היותו 'מבקש'. מבקש ה' הוא מי שרצונו להידבק בה'. העיקר הוא כוח הרצון, ולרצות כל אחד יכול. כבר היו מגדולי המחשבה היהודית, שעמדו על כך שהרצון הוא יסוד הכול בעולם. רבי אברהם מדגיש גם את העובדה, שהכל כלול ברצון, שהרי הרצון הוא יסוד הכל.

(אמת, גם לרצות זה לא כל כך פשוט. ומספרים על הרבי מפשיסחא, שפעם שאלוהו – אם יש לו תלמיד שבאמת רוצה? וענה – לא, אבל מנדלי (רבי מנדלי מקוצק) רוצה לרצות!)

דומה, שהדברים מופיעים כבר בפרשת עקב בפסוק – "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה', ללכת בכל דרכיו, ולאהבה אותו, ולעבוד אותו...". בפשט הפסוק מופיעה רשימה ארוכה של דברים שה' שואל מעימנו – יראת ה', הליכה בדרכיו, אהבת ה' ועוד. למעשה – כל עבודת ה' ושמירת מצוותיו על כל היבטיה כלולה בפסוק זה.

אולם, חז"ל שמו את הדגש על הנקודה הראשונה בפסוק, ולמדו ממנו: "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים" (ברכות לג:). ה' שואל מאיתנו רק את יראת השמיים, שהרי כתוב כאן לשון מיעוט – מה ה' שואל, רק דבר קטן (כביכול) – יראה.

וקשה – הרי בפסוק כתובים עוד עניינים רבים שמוטלים על האדם ולא רק יראת שמיים?

דומה שהתשובה לכך נעוצה בדברי חז"ל במסכת שבת (לא). שם מובא, שכשמביאים אדם לדין שואלים אותו שאלות על מעשיו בימי חייו, אך בסוף נקודת המפתח היא אם יש לו יראת שמיים. מסביר זאת רבה בר רב הונא – "כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו". וכביאורו של רש"י – "אם ירא שמים הוא נעשה חרד לשמור ולעשות ואם לאו אינו חש לתורתו".

יראת שמיים זה להיות 'מבקש'. יראת שמיים, מבאר רש"י, זה לרצות לעשות רצון ה', ולכן זהו המפתח החיצוני שרק מכוחו אפשר להיכנס לכל החדרים הפנימיים. מי שיש בו יראת שמיים כבר יהיה לו גם את כל הרשימה הנוספת שמופיעה בפסוק, ולכן חז"ל אמרו שמה שה' מבקש מאיתנו זו את היראת שמיים.

יראת השמיים, הרצון לעשות רצון ה' זה תלוי רק בנו ולא בה', לכן הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים. יראה זו היא המבוא לכל כוחות עבודת ה' בכלל.

להיות 'מבקש' ובכך הכל כלול!