יחסי ירדן-ישראל: המלך הוא עירום

ד"ר מרדכי קידר , כ"ב באב תשע"ז

(צילום: דניאל רצבי)

המדיניות של מדינת ישראל, מראש ממשלתה על אחרון פקידיה, מהרמטכ"ל עד אחרון הקצינים, מהמוסד דרך השב"כ ועד המשטרה, כולם מזמרים מאז אוקטובר 1994 את שיר השלום עם ירדן, הגורס ששלום זה הוא נכס אסטרטגי ראשון במעלה של מדינת ישראל, בשל כמה עובדות חשובות:

א. ביטחון: הגבול בין ישראל וירדן הוא הארוך ביותר שיש לישראל עם מדינה כלשהי, שכן גבול זה נמתח על פני כחמש מאות קילומטרים, מחמת גדר והירמוך בצפון ועד אילת בדרום. ירדן שומרת בקפידה על השקט לאורך הגבול ומונעת מגורמים עוינים מלהגיע אליו ולחצות אותו מערבה לישראל. ללא שלום הייתה ישראל חייבת להשקיע כוחות רבים בשמירה על גבול זה.

ישראל רואה בירדן אזור חיץ בינה ובין הבלגן האלים בעיראק, בסוריה ובאיראן, ועצם קיומה של ירדן ממזרח לישראל משרת באופן ישיר את ביטחונה של ישראל.

בין צבאות ירדן וישראל יש שיתוף פעולה מלא הכולל ביקורי קצינים, העברת מידע ותיאום פעילות לאורך הגבול על בסיס ההנחה שגורמים רדיקלים הם האויב המשותף של ישראל וירדן. בתמורה לכך – על פי השמועות – היה לישראל תפקיד כלשהו בשמירה על גבולות ירדן מצפון וממזרח, לאורך התקופה ש"מדינת האסלאם" איימה על ירדן בין השנים 2014 ו-2016.

ב. ירדן היא המדינה השנייה שחתמה על הסכם שלום עם ישראל, והוכיחה שישראל יכולה להתקבל במזרח התיכון כמדינה בעלת יכולת קיום ושאויביה בעבר עשו איתה שלום למרות החלטותיהם הקודמות, לדוגמה החלטת ועידת הפסגה הערבית בח'רטום (אוגוסט 1967) שקבעה שמדינות ערב לא יכירו בישראל, לא ינהלו איתה משא ומתן ולא יעשו איתה שלום. המלך חוסין, מלך ירדן, היה שותף להחלטות הללו ובכל זאת ניהל עם ישראל מו"מ, הכיר בה ועשה איתה שלום, כמו מצרים לפניו. המסקנה מכך היא שכל מדינה ערבית יכולה גם היא לעשות שלום עם ישראל ולכן השלום עם ירדן חשוב.

ג. קיימת מסכת ענפה של שיתופי פעולה בין ישראל וירדן, בעיקר במישור הכלכלי, המתפרסים בעיקר על שלושה עניינים: חוזה מכירת גז לחברת החשמל הירדנית משדות הגז הישראלים שבים התיכון בהיקף של מיליארדי דולרים; אזורי תעשייה מועדפים (Qualified Industrial Zones) שבהם מושקע כסף ישראלי, עבודה ירדנית וקניינים אמריקניים. הסכמים אלה מעניקים עבודה ופרנסה לאלפי משפחות ירדניות; שיתופי פעולה כגון תעלת הימים, תיירות, תעופה, סחר ואקדמיה: באוניברסיטאות בירדן לומדים אלפי סטודנטים ישראלים מהמגזר הערבי, ותעודותיהם מוכרות בישראל.

תמורת ההכרה בישראל העניקה ישראל לממלכה ההאשמית של ירדן, ובמיוחד למלך חוסין, מעמד מיוחד במקומות הקדושים לאסלאם בירושלים, ובעיקר במסגד אלאקצא, ומעמד זה מקנה לו, וכיום לבנו עבדאללה, חותם הכשר בעל משמעות דתית אסלאמית. חותם הכשר זה חשוב במיוחד, שכן לבית המלוכה ההאשמי יש בעיית לגיטימציה קשה בקרב הרוב הפלסטיני של אזרחי ירדן וגם בקרב כמה קבוצות בדויות, שכן בית המלוכה איננו ירדני במקור אלא מוצאו בחיג'אז, מערב חצי האי ערב, חבל הארץ שבו נמצאות הערים הקדושות לאסלאם, מכה ומדינה. הבריטים העניקו את אמירות עבר הירדן לאבי סבו, עבדאללה הראשון, ולכן הוא נתפס כנטע זר ומכאן נובע הערעור על הלגיטימיות של שלטונו. המעמד המיוחד במסגד אלאקצא אמור להעניק לו "זריקת לגיטימציה" שתבסס את שלטונו, ולכן המלך משלם משכורות למאות בעלי תפקידים בווקף הירושלמי.

תשלום נוסף שישראל התחייבה לו הוא העברת חמישים מיליון מטר מעוקב מים מתוקים לירדן בכל שנה. ההנחה הייתה שהמים הללו יגיעו מהכינרת, אך בשל מיעוט הגשמים וירידת המפלס מעבירה ישראל לירדן מים מותפלים, שהתפלתם יקרה. החקלאות הירדנית בעמק הירדן מתבססת בחלקה על מים אלו המגיעים מישראל.

כל הסיבות הללו ביחד מעניקות לישראל תחושה שהשלום עם ירדן הוא סיפור הצלחה, בוודאי גדול יותר מהשלום עם מצרים, שעימה יש לישראל הרבה פחות שיתופי פעולה בעניינים שאינם קשורים לביטחון. המחיר שישראל משלמת עבור השלום – המעמד בירושלים והעברת המים – הוא מחיר לא גבוה מידי שישראל יכולה לעמוד בו, והשורה התחתונה גורסת שהשלום עם ירדן משרת את האינטרסים הישראלים. לכן כל זרועות השלטון בישראל מאוחדות בגישה הגורסת שעל ישראל לשמר את השלום עם ירדן בכל מחיר.

איפה הטעות?

הדבר הראשון והעיקרי שישראל מתעלמת ממנו הוא שהסכם השלום תלוי תלות מלאה ומוחלטת בהמשך שלטונו הלא לגיטימי של בית המלוכה ההאשמי, ב-1994 היה זה המלך חוסיין, כיום זה עבדאללה השני, ובעתיד כלל לא ברור מה יקרה למשפחה השלטת, שכן יש לא מעט אנשים בירדן ומחוצה לה הסבורים שהמלך עבדאללה השני הוא האחרון לשושלת מלכי ממלכת ירדן.

מה יבוא אחריו? לשאלה זו יש לה כמה תשובות אפשריות, מהשתלטות אנשי צבא, כלומר בדווים מקומיים, על המדינה ועל הרוב הפלסטיני שלה, וכלה במלחמת אזרחים שתביא להתפלגות ירדן והקמת מדינה פלסטינית בצפון מערב המדינה, האזור שבו יושב הרוב הפלסטיני שלה.

מן המפורסמות הוא שהרוב הפלסטיני בירדן מתנגד להסכם השלום עם ישראל, הן בשל ההכרה שהסכם זה העניק לישראל והן בשל העובדה שהסכם זה לא כלל את חזרת פליטי 1948 אל תוך ישראל, ואפילו פיצויים על רכושם שנטשו מאחוריהם ועל שנות הסבל במחנות הפליטים הוא לא העניק להם. הרוב הפלסטיני בירדן ראה בהסכם השלום הסכם שחוסין חתם על ישראל, לא הם, ולכן הם אינם רואים את עצמם מחויבים לו. זו הסיבה שרוב האיגודים המקצועיים בירדן – עורכי הדין, העיתונאים, הרופאים ועוד – לא מתירים לחבריהם לשתף פעולה עם ישראל, שכן מרבית חבריהם הם פלסטינים והם רואים בהסכם השלום בגידה שהמלך בגד בהם.

כל השלום שישראל חתמה עם ירדן וכל המחיר שישראל שילמה, משלמת ותשלם כדי לתחזק ולשמר שלום זה לא יסייעו לה ביום שבו תפרוץ מרידה נגדו, או ביום אשר – חס וחלילה – מתנקש או מחבל מתאבד ישים קץ לחייו של המלך. כל בנין הקלפים שישראל בנתה סביבו יקרוס באחת, וכל הסכם השלום וההסכמים שבאו בעקבותיו יהפוך לנחלת העבר המתוק. מי שיחליף את המלך, אם בכלל יצליח לשמור על ירדן מאוחדת, יעשה חשבון מחודש וימכור שוב לישראל את השלום תמורת מחיר גבוה בהרבה, ואם הוא יהיה פלסטיני זה יהיה רק תמורת החזרה של מספר משמעותי של פליטים משנת 1948 לא למדינה הפלסטינית שאולי תקום עד אז, אלא לתוך ישראל של 1948.

המלך יודע היטב שהאפשרות של התנקשות בו, כמו שפלסטיני רצח את אבי סבו בירושלים בשנת 1951,  היא אפשרות ריאלית, וזו הסיבה ששומרי הראש החמושים המגנים עליו יומם ולילה הם כלל לא ערבים אלא בני המיעוט הצ'רקסי החיים בירדן שמוצאם בהרי הקווקאז. הם, כמיעוט אתני, אינם חומדים בשלטון ואין להם שאיפות להשתלט על המדינה ולכן הם אינם חשודים שיתנקשו במלך או ירעילו את מזונו. החשש של המלך מהפלסטינים, הרוב באזרחי ירדן, הביא את הממלכה להרחיק את הפלסטינים מהצבא, מהמשטרה, ממשרד החוץ, אך בעיקר מארגוני ביטחון הפנים והמודיעין.

יש בממשלה ובפרלמנט מספר נציגים פלסטינים המהווים עלה תאנה, אך הרוב יודע בדיוק מה עמדת המשפחה ההאשמית כלפי רוב אזרחי ירדן, אלו המגדירים את עצמם כ"פלסטינים" ולא כ"ירדנים" כי "ירדנים" משמעותו בדווים הנתפסים כנחותים בעיני הפלאחים ויושבי העיר, "הפלסטינים".

הפלסטינים בירדן הם המנוע הכלכלי של המדינה. הם רוב הסוחרים, התעשיינים, אנשי העסקים, עורכי הדין, רואי החשבון, האקדמאים, העיתונאים, האמנים ואנשי התקשורת, והם נמנעים בדרך כלל מכל שיתוף פעולה עם ישראל. בעיניהם הסכם השלום הוא בין ישראל והמלך, לא איתם, והם מחרימים את ישראל באופן קבוע וקפדני. המלך מכבד את עמדתם בשל שתי סיבות: האחת היא אי יכולתו לכפות עליהם את הסכם השלום, והשנייה היא רצונו להראות לישראל שהשלום איננו מובטח בשל ההתנגדות לו בקרב הפלסטינים, ולכן על ישראל להמשיך ולשלם עוד ועוד תמורת השלום פן יבולע למלך והאינטרס הישראלי ייפגע.

והתשלום שישראל משלמת עבור השמירה על הסכם השלום הוא אדיר. ראשית, ישראל מכבדת היטב את המעמד שהעניקה לבית המלוכה בירושלים, למרות שאין בכל העולם תקדים למצב שבו מדינה מעניקה למדינה אחרת מעמד מיוחד בבירתה, במקום הקדוש ביותר לעמה. בשנת 1994, כאשר עניין זה נקבע בהסכם השלום, ישראל לא חששה מהמלך חוסיין, כי הוא שנא את ערפאת והיה שותף לעמדה הישראלית שאסור להקים מדינה פלסטינית. המעמד שישראל העניקה לו בהר הבית נועד למנוע את השתלטות ערפאת והתנועה האסלאמית בישראל על המקום.

כיום המלך עבדאללה הפך את המדיניות הירדנית, והוא תומך נלהב בהקמתה של מדינה פלסטינית בהרי יהודה ושומרון, שתשקיף על ישראל ותאיים על המרחב מדימונה ובאר שבע בדרום דרך כל מישור החוף מאשקלון דרך נמל אשדוד, מרחב תל אביב, נמל תעופה בן גוריון, חיפה והנמל, עד עפולה ובית שאן בצפון באמצעות טילים ומרגמות קצרי טווח. נשק בעל טווח ארוך יוכל לאיים על כל שאר חלקי ישראל, וכך פועל המלך עבדאללה להקמת איום אסטרטגי על מדינת ישראל, שיש אפשרות ראלית שיישלט על ידי חמאס, תנועה שזכתה ב-2006 במרבית מושבי המועצה המחוקקת הפלסטינית, והשתלטה באלימות על עזה בשנת 2007. תסריטים אלו יכולים לחזור על עצמם בעתיד, ולכך שואף המלך עבדאללה.

את העויינות שלו לישראל היטיב המלך עבדאללה להציג בשני אירועים שהתרחשו לאחרונה. במרץ השנה שחרר המלך מהכלא את החייל הירדני, אחמד דקאמסה, שרצח בשנת 1997 בדם קר שבע בנות בית ספר בבית שמש שהיו בטיול ל"אי השלום" (!!!) בנהרים. אביו – חוסיין – הגיע בעצמו לבית שמש בשביל להביע את תנחומיו להורי הנערות, ועבדאללה בנו שחרר את הרוצח לחופשי. מה המחיר שהוא שילם על הפגיעה הזו בישראל? כלום.

ירדן פועלת באופן קבוע נגד ישראל בזירה הבינלאומית, ובעיקר באונסקו ובמועצת זכויות האדם של האו"ם, שתי זירות שבהן ישראל עומדת במתקפת דה-לגיטימציה קשה. ירדן דוחפת ומעודדת החלטות שלא מכירות במורשת היהודית בירושלים, כדי לקעקע את הבסיס ההיסטורי והדתי של קיום מדינת ישראל, וכדי לקבע בעולם את התחושה שישראל היא תוצאה של פעולה קולוניאליסטית של הבריטים, פעולה שיש לבטלה ולהשיב את "פלסטין" לבעליה ההיסטוריים, כלומר הפלסטינים. עבדאללה, כמו הפלסטינים, מניח שאם הוא יצליח להוציא את ירושלים ממדינת ישראל יאבדו היהודים את תקוותם ויעזבו את ישראל לפלסטינים.

הקמת מדינה פלסטינית שתאיים על ישראל ותביא לחורבנה היא כיום היעד האסטרטגי של המלך עבדאללה, כדי שלא תקום מדינה פלסטינית בירדן. אם תקום מדינה פלסטינית על הרי יהודה ושומרון יוכל המלך לסלק אליה את כל הפליטים הפלסטינים – כמיליון וחצי – שעברו לירדן במלחמת 1948 ועוד כמה מאות אלפים שעברו לירדן בשבעים השנים שאחריה. הלחץ הדמוגרפי במדינה הפלסטינית יתורגם ללחץ טרוריסטי שייצור גיהנום בישראל, וזו מטרתו של המלך עבדאללה. לכן הוא מתאם את פעולותיו וצעדיו עם אבו מאזן ועם חמאס כאחד, שכן הוא רואה עין העין את מטרותיהם – לחסל את מדינת ישראל כדי להציל את בית המלוכה הירדני מפני הפיכת ירדן למדינת הרוב הפלסטיני.

כאן זה המקום להזכיר את מה שרובנו שכחנו: קבוצת הפוליטיקאים הישראלים חסרי התבונה ונעדרי האחריות שהעניקו לירדן ללא תנאי וללא מגבלת זמן את המעמד המיוחד בירושלים היא אותה קבוצה שברוב איוולתה המדינית הביאה את הטרוריסט ערפאת מסל האשפה הפוליטי בתוניס והעניקה לו כמעט מדינה בלבה של ארץ ישראל. בקבוצת האווילים מככבים שמות כמו שמעון פרס, יוסי ביילין ואלון ליאל, שגררו את יצחק רבין אל המלכודות המדיניות המסוכנות ביותר לקיומה של מדינת ישראל.

המסקנה העולה מכך היא שירדן כיום, מאחורי הסכם השלום עם ישראל, פועלת ללא לאות כדי לחסל את מדינת ישראל באמצעות הקמת מדינה פלסטינית בארץ ישראל, והחמור הוא שבישראל מסרבים לראות את המצב הזה וממשיכים לקיים בהקפדה יתרה את הסכם השלום רק כדי להמשיך את הרגיעה לאורך הגבול ולהגיע לבחירות הבאות במצב של שקט בגבול. כל פוליטיקאי יודע שאם בתקופתו יתדרדרו היחסים עם ירדן, התקשורת – שהיא שטחית, מוטה ומגמתית – תאשים אותו כמי שתרם לביטול הסכם "השלום" והוא עלול לשלם על כך מחיר פוליטי בבחירות הבאות. לכן הפוליטיקאים ממשיכים לתחזק את השקט הטקטי תוך התעלמות מהסכנה האסטרטגית שהסכם השלום עם ירדן מציב על עצם קיומה של מדינת ישראל.

אם מנהיגי ישראל היו חשים בסכנה שעבדאללה מציב על ישראל הם היו עושים משהו כדי להפסיק את פעילותו ההרסנית כלפיה תחת מסכה של שיתוף פעולה צבאי ומסחרי.

אלא שרווחים טקטיים קצרי מועד עדיפים בעיניהם על הטיפול בבעיות האסטרטגיות ארוכות הטווח, וכולנו משלמים מחיר גבוה על ההתנהלות הזו של מקבלי ההחלטות הישראלים, למשל בהתנהגותו במשבר אמצעי הביטחון בחודש שעבר בירושלים.

המלך חוסיין בזמנו היה בעד המשך קיומה של ישראל ולא ערער על מעמדה של ירושלים, ולכן השלום איתו היה בכללותו עניין חיובי. עבדאללה בנו שינה לחלוטין את האסטרטגיה של אביו, והוא פועל ללא לאות כדי לחסל את מדינת ישראל כדי להקים על חורבותיה מדינה פלסטינית. אחרי שהתגלה המלך עבדאללה במערומי מזימתו, אין לישראל ברירה אלא לחשב מחדש את המסלול עם ירדן כדי להפוך את ירדן – כולה או חלקה – למדינה הפלסטינית על בסיס רוב אוכלוסייתה, שכן האלטרנטיבה היא הקמת מדינה פלסטינית על אדמת ישראל ובירתה ירושלים המזרחית, שתהיה סכנה אסטרטגית לעצם קיומה של מדינת ישראל. אין שום סיבה שעם ישראל ששב לאדמתו אחרי אלפיים שנות גלות, ישלם בקיום מדינתו את מחיר השרידות של המשפחה ההאשמית שהבריטים הביאו מהחיג'אז כדי לשלוט במדינה המלאכותית ביותר בעולם, ירדן.