האדם הכי ציוני שהכרתי סירב לשיר "התקווה"

הרב אילעאי עופרן , כ"ג באב תשע"ז

הרב אילעאי עופרן
הרב אילעאי עופרן
צילום: עצמי

האדם הכי ציוני שהכרתי סירב לשיר "התקווה".

קראו לו אלחנן, אחד מוותיקי הקיבוץ, שהלך לעולמו בשיבה טובה לפני כמה שנים. ניצול שואה, תלמיד חכם שהעמיד תלמידים הרבה. קצת לפני מותו, באחת הפעמים שנכנסתי לבקר אותו, סיפר לי איך ביום שחרורה של ירושלים במלחמת ששת הימים התכנסו כל החברים בבית הכנסת, אמרו הלל, רקדו ובסוף גם שרו "התקווה".

כשהגיעו למילים "עוד לא אבדה תקוותנו להיות עם חופשי בארצנו", הוא אמר לעצמו - איזו כפיות טובה - "עוד לא אבדה תקוותנו"? אתם יודעים בכלל מה זה לא להיות עם חופשי? אתם מבינים מה זה לא להיות בארצנו? אתם, שנולדתם במדינה הגדולה, העשירה, המפוארת והבטוחה הזו - לא מתביישים לשיר על עצמאות כעל תקווה רחוקה. תקווה עתידית? איפה הציונות שלכם?

מאז ועד יום מותו, הוא לא שר "התקווה". מאז שהוא אמר לי את זה, גם לי קצת קשה.

מאז, כל פעם שמגיעים ימי הזיכרון והתקומה, הימים שבהם מתנגן ההמנון שוב ושוב, אני חושב על ההצעה הנפלאה שעלתה כבר בשנת 1947, להפוך את פרק קכו בתהלים להמנון הלאומי.

מתוך הפרק היומי בתנ"ך