ונתן לך רחמים

הרב יעקב הלוי פילבר , כ"ד באב תשע"ז

עצמי

"עיר הנידחת" היא מצווה הדורשת מן האדם אכזריות מופלגת כדי לקיים אותה, ככתוב: "הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב... ושרפת באש את העיר ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה, ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' אלקיך, והיתה תל עולם ולא תבנה עוד".

וכך מתאר אותה הרמב"ם: "שיצאו אנשים בני־בליעל והדיחו את יושבי עירם לעבוד אלהים אחרים, ואם הודחו רוב יושבי העיר שולחים להם שני תלמידי חכמים להזהירם ולהחזירם למוטב, אם חזרו ועשו תשובה מוטב. ואם עומדים באיולתם, בית דין מצוים לכל ישראל לעלות עליהם לצבא, והם צרים עליהם ועורכים עמם מלחמה עד שתבקע העיר, והורגים כל אלו שעבדו בסייף ושורפים את העיר באש".

והנה על הפרשה הזו אמרו חז"ל במסכת סנהדרין (עא א): "עיר הנידחת לא היתה ולא עתידה להיות, ולמה נכתבה? דרוש וקבל שכר". קל להבין את הרישא של המאמר: "לא היתה", כלומר שעד תקופת הגמרא לא נוצרו עדיין במציאות הנסיבות המחייבות לקיים דיני עיר הנידחת. אך הסיפא של המאמר האומר: "ולא עתידה להיות" קשה, אם מראש היה ידוע לתורה שעיר הנידחת לעולם לא תהיה, מדוע מלכתחילה כתבה אותה התורה?

את הצורך, לכתוב בתורה דבר מסוים אף על פי שלא יתקיים לעולם למעשה, מסביר הראי"ה (אגרות ראיה אג' רסו) וכך כתב שם: "פרשת בן סורר ומורה, עיר הנידחת ובית המנוגע, למאן דאמר: לא היו ולא עתידין להיות, ונכתבו משום דרוש וקבל שכר. והשכר על הדרישה גדול הוא מאד, כי הוא המלח המעמיד צביון הטוב על ידי תגבורת שנאת הרע בכל ענפיו, וכיון שהוא עושה באורח לימודי את פעולתו, אינו מניח בפועל לרשע משחית באמת להשתרש כלל ועיקר".

וכוונתו שאכן ההלכות הללו אינן נוגעות למעשה, אלא הן בעיקרן הלכות בעלות ערך חינוכי, שהאדם הלומד אותן בעיסוק הלימודי שלהן מפנים את המסר החינוכי שלהן. כי הידיעה הבאה לאדם מתוך לימודו, אפילו אם היא תיאורטית בלבד, על העונש החמור הצפוי לאדם על המעשים הללו, הידיעה הזאת היא המפנימה לתודעתו של הלומד את הסלידה וההתרחקות מהמעשים שיש עליהם עונש כה חמור, עד שבפועל לא יעז מאן דהו לעשותם.

על התופעה הזו שיש ההבדל בין תורה שבכתב שמענישה עונש חמור, לתורה שבעל פה שמונעת את העונש הכתוב, אמרו ב"זהר": ש"תורה שבכתב" הוא אבא, ותורה שבע"פ היא אמא, וכשילד חוטא האבא מרים את ידו להעניש את הילד, ואז האמא תופסת את יד האבא ומונעת ממנו להכות את הילד, כך התורה שבכתב אומרת "עין תחת עין" ותורה שבעל פה מפרשת שהכוונה לממון.

מלבד הערך החינוכי שבפרשת "עיר הנידחת", מעבירה לנו התורה בפרשה הזו מסר נוסף, והמסר הוא הבטחת התורה "ונתן לך רחמים וריחמך", שהתורה מבטיחה לנו שלמרות שהענשה של עיר הנידחת בעונש כה חמור ואכזרי, כיון שהמעשה נעשה במצות הבורא, אין לחשוש שהמעשה הזה יביא את העושה אותו להשחתת מידותיו ולהפוך אותו לאכזרי, כי קיום מצוה אינו משחית.

את ההבטחה הזו מסביר רבי חיים בן עטר בספרו "אור החיים" וכך כתב: "ונתן לך רחמים ורחמיך - כוונת מאמר זה כאן, לפי שציווה על עיר הנידחת שיהרגו כל העיר לפי חרב, ואפילו בהמתם, מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שספרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך, כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם, ונכרתה (ונסתלקה) מהם שורש הרחמים והיו לאכזר.

והבחינה (התכונה הזו) עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנידחת, לזה אמר להם (הקב"ה) הבטחה: שייתן להם רחמים, הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, (והקב"ה) מקור הרחמים ישפיע בהם כוח הרחמים מחדש, לבטל כוח האכזריות שנולד להם מכוח המעשה". בדבריו אלו יש גם תשובה לסיסמא השקרית הנשמעת במחוזותינו חדשים לבקרים: "הכיבוש משחית", שיש בה הטעיה כפולה:

  • א. ארץ ישראל בכלל, ובפרט חבלי יהודה והשומרון שהם לב לבה של ארצנו אינם "שטח כבוש".
  • ב. קיום מצות ישוב הארץ, גם אם נאלצים אנו בקיומה להשתמש באמצעים אלימים כדרכה של מלחמה והתגוננות, על המעשים הללו יש לנו הבטחה תורנית שלא תשחית את מידותינו.

ולא זו בלבד אלא כדברי "אור החיים": "יושפע עלינו שפע של רחמים ממרומים". ואם לצערנו יש תופעות של השחתת המידות ואלימות בחברה הישראלית הם דווקא בעיקר בתחומי ה"קו הירוק", ואין להן ולא כלום לישיבתנו ביהודה והשומרון, אלא השחיתות והאלימות הן תוצאה של תרבות חקיינית של המקולקלים שבאומות העולם הפוגעת בחוסן הלאומי והמתנכרת ליהדות במחיקת הסממנים של התרבות היהודית לדורותיה, הוסף להם את האנוכיות והחומרנות האוכלת בנו כל חלקה טובה, ותקבל חברה אוכלת יושביה. על כן לא "הכיבוש" משחית, אלא התנהלותם המתירנית של הטוענים טענה זו היא שהביאה עלינו את כל תחלואי התקופה, לכלל אזרחי המדינה ובעיקר לצעיריה.

אלא שמצווה זו (של עיר הנידחת) היא להלכה ואינה נוהגת למעשה כמו שמובא בתוספתא סנהדרין (פי"ד א): "עיר הנידחת לא היתה ולא עתידה להיות - ולא נכתבה אלא לומר: דרוש וקבל שכר". והאמירה זו תואמת את מה שמובא במסכת מכות (ז א): "סנהדרין ההורגת אחד בשבוע (אחד לשבע שנים) נקראת חובלנית, רבי אליעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה, רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם".

שני דברים נאמרו בתוספתא על עיר הנידחת: האחת, שעיר הנידחת "לא היתה", והשניה שעיר הנידחת "לא עתידה להיות". והנה האמירה ש"לא היתה" אפשר להסבירה מבחינה עובדתית שבעבר לא קרה מקרה כזה, וגם אם אירע בעבר מעשה של עיר הנידחת, גם אז יכול בית הדין בדרכו ע"י חקירת העדים ופרטי המעשה למצוא פתח מילוט שלא להוציא פסק דין מות ולמנוע את הריגת העבריינים.