מרגישים שהדיון התקשורתי מתחרפן?

על פוליטיקאים, עיתונאים ורגש מרגש אחד במופע של אביתר בנאי. טורה של סיון רהב-מאיר מתוך "ידיעות אחרונות"

סיוון רהב מאיר , כ"ז באב תשע"ז

סיוון רהב מאיר
סיוון רהב מאיר
צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

1.

זה כבר מעבר לכותרת כזו או אחרת, או לנושא כזה או אחר. זו התחושה שהדיון הציבורי הולך ומתחרפן. השילוב בין המדיה לניו-מדיה יוצר רעש בלתי פוסק, בלי שום קשר לעובדות או לפרטים. דוגמאות? בבקשה:

* בשבוע שעבר השקיעו מיטב הפרשנים בארץ שעות על גבי שעות בהתפלפלות האם ומתי זיהה הפרשן אברמוביץ' שזה החקיין יוסי וידר. השבוע כבר הושקעה האנרגיה בשאלה האם ניקול ראידמן עלתה למטבח בקומה העליונה בבית ראש הממשלה, או הסתפקה במטבח בקומה למטה. אין ספק, דיונים קריטיים לעתידנו. איפה הם נוצרים, אגב? ברשת. הם עפים שם. רק משם הם מגיעים לתקשורת הממוסדת שמנסה למסגר ולסדר אותם, להתייחס ברצינות לבלגן.

* חבר הכנסת מיקי רוזנטל כתב השבוע "נתניהו יוגנד" על יאיר נתניהו ואז מחק את הציוץ, שרמז לתנועת הנוער הנאצית. העיתונאי רון קופמן כתב "סחורה סוג ב'" על עולים חדשים ויקרים מארצות הברית ואז מחק גם הוא את הטקסט אחרי פרסומו. וניקול ראידמן? היא אמרה: "מחבלים מקבלים תנאים יותר טובים מנתניהו". מאיפה בכלל מגיעות התבטאויות כאלה? איך כל דבר בשיח היומיומי הופך אוטומטית לנאצים ומחבלים? ברור שיש משהו ברשתות החברתיות שגורם לנו להקצין, להזדרז לכתוב, לא לחשוב עד הסוף, להתעלם מניואנסים וממורכבות. האם רוזנטל, קופמן או ראידמן קראו פעמיים את מה שכתבו לפני שפרסמו אותו בפומבי?

* ועוד משהו מרתק קורה בחסות הרשתות: העיתונאים הופכים לפוליטיקאים, והפוליטיקאים – לעיתונאים. בדפי הפייסבוק של פוליטיקאים רבים צצים לאחרונה סרטי וידאו ערוכים, כמו כתבה בטלוויזיה, עם כתוביות ומוזיקה. הם לא מתחננים יותר לעיתונאים לסקר, הם כבר מסקרים את עצמם. אבל זה יותר מזה – שימו לב איך ח"כ אראל מרגלית יוצא לתחקירים מטעם עצמו בנושא הצוללות מגרמניה ומפרסם את ממצאיו. גם אלדד יניב, פוליטיקאי מהעבודה, יוצא יחד עם רביב דרוקר לתחקיר עיתונאי. ומנגד, גם אצל העיתונאים משהו השתנה. כולנו הרבה פחות מעונבים ורשמיים. המסיכות הוסרו. הז'קט והעניבה של האולפן הוחלפו בישירות ובהסרת המסיכות בטוויטר ובפייסבוק. העיתונאים כבר מזמן לא מביאים רק מידע אלא המון פרשנות, אג'נדה ותפיסת עולם.

* ובלי ששמנו לב, התקשורת הפכה להיות הנושא המרכזי בתקשורת. משיחות מוזס-נתניהו ועד לתקיפה של הכתב גלעד שלמור, מערוץ 20 שאינו רק ערוץ אלא אייטם בלתי פוסק, ועד לדיון האם יש הסתה נגד גיא פלג ואור הלר. מיטב עיתונאי הימין מתווכחים איך לסקר את נתניהו, מיטב הרכילאים דנים איך לסקר את נפילתה של שלומית מלכה, ועצם הסיקור – הופך למושא הסיקור. ועוד לא אמרנו מילה על טראמפ והפייק-ניוז והיחסים שלו עם המדיה.

* עם סיום כהונתו ב-2011 נשא טוני בלייר נאום פרידה מהתקשורת, ואמר דברים נפלאים שרק הופכים יותר ויותר נכונים: "במצב הנוכחי העיקר הוא יצירת רושם. זה הדבר היחיד שיכול ליצור ייחוד, להתרומם מעל להמולה, לזכות בתשומת לב. ההתמסרות הזאת ליצירת רושם מערערת ושוחקת את כל אמות המידה. דברים, בני אדם, נושאים, סיפורים – הכול בשחור-לבן. הצבעים האפורים של החיים נעלמו. הרי חלק מהדברים רעים, חלקם טובים, חלקם מצליחים, חלקם נכשלים. אבל התפישה הזאת זרה לרבים היום. יש רק ניצחון או אסון, כל בעיה היא משבר, עיכוב הוא סחבת, ביקורת היא התקפה פראית. אני מאמין שהיחסים בין הממד שבו מתנהלים החיים הציבוריים לבין התקשורת ניזוקו באופן שמחייב תיקון. הנזק הזה פוגם בביטחונה העצמי של המדינה, מערער את הערכתה העצמית ואת מוסדותיה – ויותר מכל פוגע ביכולתנו לקבל את ההחלטות הנכונות ברוח הנכונה עבור עתידנו".

2.

חודש אלול מתחיל ביום רביעי הקרוב, חודש של תיקון ושיפור, אבל אביתר בנאי קצת הקדים אותו. בהופעה שלו לפני כמה ימים הוא לימד את הקהל שלו שיעור גדול על מידות ועל אנושיות. זה קרה כשבנאי התחיל לשיר את שירו "גנב", שיר שמדבר על הצורך להיות באור הזרקורים, במרכז, בשיא הפופולריות.

"תמיד אני צריך להיות הכי חשוב בכיתה, כל הענווה הזאת זה רק כדי להוסיף כבוד", התחיל בנאי לתאר את הגנב, גיבור השיר, אבל המילים החלו להישמע פחות ופחות ברורות. הוא מלמל וזמזם, ניסה להמשיך, אבל בעצם לא בדיוק שר. ואז הוא סימן לכל הנגנים לעצור, ושקט השתרר על הבמה. בנאי חשב לרגע, ומול הקהל המופתע הכריז פתאום: "כן, זה אני, ואני לא זוכר את המילים!". הוא חייך במבוכה, גירד בזקן, ואז שוב הניף את ידיו לשמיים והודה בפני הקהל: "כן, זה אני!".

איזה רגע קטן-גדול. בנאי בעצם אומר פה: אני כוכב גדול, קניתם כרטיס להופעה שלי במיטב כספכם, יש פה להקה שלמה סביבי, אבל גם אני רק בן אדם, ואני אשכרה לא זוכר כרגע את המילים. עכשיו בואו נחווה את רגע הכישלון הזה. לא נדלג הלאה, אלא נמצה אותו, נהיה בו.

ואז הוא המשיך ופנה לקהל: "מי יכול לעזור לי?". שוב, שאלה קטנה-גדולה. כמה קשה להיעזר, להודות שאנחנו לא יכולים לבד, שאנחנו לא כאלה גדולים ומוצלחים, שאנחנו צריכים עזרה. והקהל עזר, בגדול. הם שרו איתו ביחד מההתחלה, מילה אחרי מילה, עד שבנאי נזכר והמשיך לבד, והמילים של השיר התחברו לסיטואציה: "כשאהיה גדול אהיה הכי גדול מכולם, אני אראה לך להם לכם לכולם, אכנס בכל החלונות אכנס דרך הקירות, עד שאהיה קיים, הכי קיים בעולם".

גם השיר וגם הביצוע יוצא הדופן שלו הזכירו כמה מיותר לגנוב כבוד מזויף.