על מערכת המשפט

הרב ברוך אפרתי , כ"ט באב תשע"ז

הרב ברוך אפרתי
הרב ברוך אפרתי
צילום: ערוץ אורות

פרשתנו פותחת בהוראה היסודית - שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ.

מסביר רש"י, "שופטים, דיינין הפוסקים את הדין.  ושוטרים, הרודין את העם אחר מצותן, שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט".

במהלך ההיסטוריה הישראלית, עמד האי חסידא קדישא רבי יהודה בן בבא, ומסר נפשו על סמיכת הדיינים. וכך מתארת הגמרא בסנהדרין-

"שגזרה מלכות הרשעה גזרה: כל הסומך דיינים יהרג, וכל הנסמך יהרג, ועיר שסומכין בה תחרב, ותחום שסומכין בו יעקר; מה עשה רבי יהודה בן בבא? הלך וישב בין שני הרים גדולים ובין שתי עיירות גדולות, בין ב' תחומי שבת, בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמשה זקנים: רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע, ורב אויא מוסיף: אף רבי נחמיה; כיון שהכירו בהם אויבים, אמר להם: בני, רוצו! אמרו לו: רבי, ואתה מה תהא עליך? אמר להם: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין; אמרו: לא זזו משם עד שנעצו לגופו ג' מאות לולניאות של ברזל ועשאוהו לגופו ככברה".

מדוע רבי יהודה בן בבא מסר נפשו על הסמיכה? האם לא יכל ללמד את תלמידיו את חוקי המשפט מבלי לסמוך אותם בצורה פורמאלית ולהיהרג על כך?

התשובה הפשוטה היא, שללא סמיכה דיין מדיין אחורה עד משה, אין סמכות הלכתית לדיינים לדון חלק נכבד מדיני התורה (כמו בימינו). על כן מסר נפשו, על מנת שיוכלו בדורו להמשיך לדון את כל הדינים כדיינים סמוכים.

אך לענ"ד ישנה תשובה עמוקה נוספת למעשיו של רבי יהודה בן בבא, להמשיך את הקשר של הדיינים למשה וסיני.

מסירות נפשו של רבי יהודה בן בבא על המשכיות מערכת המשפט שלנו, מעוררת בנו לא רק רגש תורני ולאומי, כי אם גם הבנה עמוקה יותר כלפי מערכת המשפט האלוקית שעליה אנו מוכנים למסור נפשנו.

הרב זצ"ל מסביר בספר אורות את מסירות זו -

"מרכז החיים של נשמת ישראל במקור הקדש היא. דרך אמת ואמונה נולדנו, ובה אנחנו מתגדלים. אין בנו ערכים פרודים, האחדות שוכנת בנו ואור ד' אחד חי בקרבנו. הדינים, דיני תורת אלהים חיים מציינים אותנו מכל עם ולשון. הקדש הוא פועל בקרבנו פנימה, שאיפות חיינו הכלליות אליו הן הולכות. יש נטיפות של קדש בכל עם ולשון, אבל ערכי החיים כולם אינם צומחים מזה. אך לא כן בישראל..... כל שאיפת החיים וכל חפץ החיים, הקנין ותשוקותיו, העשר והכבוד, הממשלה וההתרחבות בישראל, ממקור הקדש הם נובעים. על כן המשפטים הם קדש קדשים בישראל, ועל כן הסמיכה, שהיא נושאת שם אלהים עליה, היא כל כך נחוצה לנו, היא כל כך אופית לתכן לאומנו"

מערכת המשפט בישראל נעוצה בעומק מהותנו הרוחנית. אנו עם שחייו מאירים את הצדק האלהי המפכה בחיים המעשיים. איננו מבקשים להתרומם מעלה תוך כדי זניחת העולם הזה, תשוקותיו החברתיות ומהלך החיים הציבוריים. אלא לרומם העולם הזה עם כל חלקיו, כלפי האור המוסרי שד' הדריך במערכת המשפט.

מערכת זו אינה חילונית. היא אינה רק כלי להסתדרות האזרחים במרחב הציבורי, ואפילו לא כלי לבירור המוסר האישי עבור האינטרס האישי. המשפטים בישראל בעיקרם אינם עבור ממונו של הפרט הנידון לפנינו עתה, אלא בעיקר סביב עצם הוצאת האמת והצדק אל האור שבמשפט אמת. בקשת דין אמת לאמיתו, להקים מלכות ארצית שיסודה משפט ומוסר אלוקי. ומתוך כך, כנגזרת, מגיע הצדק הפרטי בדין זה או אחר הנידון בבית הדין כעת.

כאשר אדם בא לבית הדין לדון עם חבירו על מעדר או יהלום, הוא לא בא על מנת שיכריעו משפט בפשרה או בדין הסכמי של מוסר אנושי, המברר במבוכה של מי החפץ.  הוא בא לשמוע מהו האידיאל האלוקי בסוגיה זו. מהו המעשה הרצוי מאת האלוה, המוסר הנכון האלוקי, ובמילים פשוטות- הוא בא לשמוע מהו רצון הבורא, כיצד ישמח ד' במעשיו החומריים והחברתיים.

ממשיך הרב-

"והרשעה היונית הסורית הרגישה בחוש העור שלה את ערך הסגולה הגדולה הזאת וגזרה על הסמיכה, ור' יהודה בן בבא מסר את נפשו עליה. ופעולת מסירת הנפש הזאת נשארה, כי העמיקה את תכן החיים האופיים המיוחדים של קדש ישראל לד'".

תרבות יוון, רומא, וממשיכיהם (מאז ועד עתה), הרגישה את האמירה שלנו- עם המבקש לאחד תחת המוסר האלוקי את כל מערכות החיים, מבלי פירודים. הם הבינו שאצלינו אין דבר שאינו מואר באור ד'. אפילו המערכות הסוציאליות הרחבות, הנמוכות, של קניין, מיניות, רצח, היזק, כל אלו מוארים אצלינו באור המוסר האלוקי, ומתיישרים כלפיו בחריצת הדין בדיינים סמוכים מימות משה בסיני.

קשירת המשפטים הקנייניים "החילוניים" במערכת הסמיכה שיסודה בהתגלות אור האין סוף בסיני, היא קשירה המודיעה על משילות דבר ד' על כל המערכות, כולל אלו הציבוריות והאישיות, הבסיסיות ביותר. אם נדייק, לא רק משילות, אלא חיות, שלימות, מתן תוכן למערכת החברתית.

את זאת יוון לא יכלה ואינה יכולה היום, לסבול. חייהם מפורדים, וחיינו מאוחדים. חייהם גוף מול נשמה, חיינו גוף מואר בנשמה. חייהם משפט הסתדרותי לצד דת אלילית, חיינו משפט דתי אידיאלי.  

רבי יהודה בן בבא מסר נפשו בדיוק על נקודה זו- אחדות שם השם, אחדותם של ישראל עם רצון ד', במערכת הנמוכה של הסידורים הציבוריים והאישיים בתחומים היותר קטנים ושפלים לכאורה. לא ידח ממנו נידח.

וממשיך הרב-

"משה רבנו ע"ה, בתפסו אתו את כח המשפט, בתחלת יסודו באומה, העלה את כל ערכי המשפט עד סוף כל הדורות לאותו התכן האלהי שמשפטי ישראל באים אליו, ודרישת אלהים באה יחדו עם המשפט הישראלי: "כי יבא אלי העם לדרש אלהים, כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו. והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו". ודרישת אלהים של המשפט נשארה סגולה ישראלית, שהיא מתגלה באופי האלהי הכולל עולמי עד וזורח בארץ ישראל, בארץ חבל נחלתו, מקום האורה של סגולת הקדש".

לא בכדי משה רבינו קרא שוב ושוב (בהוראת ד') למערכת המשפט  בשם 'דרישת אלהים'. משה ורבי יהודה, מבטאים את אחדות הקודש המחיה את החול בישראל ואינו נוגד אותו, וגם אינו חי לצידו אלא מאיר בו.

גם בימינו, אנו נפגשים עם מערכות המשפט המערביות, המחוללות עוול. העוול במערכת המשפט שאינה ע"פ דיני התורה, אינו רק עוול של בירור לא נכון של הדין. העוול האמיתי הוא, עצם הגישה אל עולם המשפט. אפילו אם השורה התחתונה תהיה נכונה, הרי שעצם המערכת היא חילול שם שמים. בעוד המערכת המשפטים של הערכאות, רואה בבירור המשפטי בירור הסתדרותי, ע"פ שופטים חילוניים ברובם שאינם מאמינים במעמד סיני, הרי תורתנו הקדושה מבקשת להעמיד את המשפט על דרישת ד' בדוקא. על יצירת ממלכת כהנים, משפט המבטא את רצון האין סוף מברואיו, ולא את המשפט החילוני המומצא, שנועד רק כדי שישמר הסדר הציבורי ויהיה מוסר יחסי המשתנה כל כמה שנים.

ללכת למשפט ערכאות, הרי הוא אמירה שאין לד' רצון מוסרי מאיתנו על פי תורתו. זוהי הפרדה בין הדת לחיים.  

כמה חסרה לנו סנהדרין בלשכת הגזית, מקום בו השראת שכינה מופיעה בכפורת שבקודש הקודשים, לצד בית הדין הגבוה לצדק- הסנהדרין.

ההרגשה העמוקה על דבר החסרון, הצער העמוק בברכת 'השיבה שופטנו כבראשונה והסר ממנו יגון ואנחה', הם אשר מבססים בנו היטב את הרתיעה ממערכת המשפט החילונית שאין בה דרישת אלהים, ואת הערגה למשפט אלהי במהרה בימינו, אשר שם יבוא העם לדרוש אלהים.