למה הציבור הדתי מעדיף את בתי הדין לממונות?

הרב עדו רכניץ , ה' באלול תשע"ז

הרב עדו רכניץ
הרב עדו רכניץ
צילום עצמי

רוב מוחץ מעדיף את בית הדין על בית המשפט

לאחרונה פורסמה עבודת תזה (מחקר לצורך קבלת תואר שני) של גב' לילך אמיתי-אפלטון מאונ' בר אילן ובו היא בדקה את "מניעיהם של מתדיינים בציבור הדתי-לאומי בבחירת ערכאה שיפוטית בסכסוכים אזרחיים" (לעבודה המלאה לחצו כאן).

מסקנתה היא שלמעלה מ-80% מהמרואיינים בני הציבור הדתי אמרו שהם יעדיפו התדיינות משפטית בבית דין לממונות על פני התדיינות בבית משפט. כאשר אותם נשאלים התבקשו לנמק את ההעדפה שלהם, התברר כי "המניעים המרכזיים אשר הביאו 78% מהמרואיינים להעיד כי בעת סכסוך אזרחי בחרו/יבחרו בערכאה שיפוטית בבית דין רבני-פרטי הינם: יעילות המערכת ומעמדו הדתי של בית הדין. יעילות המערכת כוללת בתוכה מניע נוסף, והוא: הבעת רצון לנהל סכסוך במערכת משפטית המאפשרת במקרים מסוימים שימוש בכלים של גישור ו/או פשרה. מעמדו הדתי של בית הדין כולל בתוכו שני מניעים נוספים, שהם: הבעת רצון להתדיין על פי חוקי התורה וקיומו של לחץ חברתי".

במילים אחרות, הציבור מעדיף את בתי הדין, הן בגלל שהם דנים על פי דין תורה, שחלק ניכר מהציבור מרגיש מחויב אליו, והן בגלל היעילות של בית הדין ביחס לבית המשפט.

בין דין לבוררות

מחקר זה מעלה שוב את שאלת מעמדו של דין תורה במדינת ישראל בימינו. מבחינת החוק, דין תורה נעשה במסגרת חוק הבוררות. חוק הבוררות מאפשר לשני צדדים שיש ביניהם מחלוקת ממונית לבחור בורר שיכריע ביניהם. לאחר ששני הצדדים חתמו על הסכם בוררות שמסמיך את הבורר, או קבעו בורר בחוזה שביניהם, יש תוקף משפטי מחייב להכרעת הבורר. במקרה הצורך ניתן לאכוף את הכרעתו בעזרת הוצאה לפועל (לאחר קבלת אישור פורמאלי בבימ"ש המחוזי). כאמור, בתי הדין פועלים במסגרת חוק הבוררות, ולכן יש לפסקי הדין שלהם תוקף משפטי.

למרות זאת, בתי הדין לא תופסים את עצמם כבוררים. מבחינת בית הדין (וכאמור, גם מבחינת חלק ניכר מהציבור) ההלכה מחייבת להתדיין על פי דין תורה. חובה זו אינה שונה מהחובה לאכול אוכל כשר או לשמור שבת. יתרה מזו, למשפט התורה יש מעמד מיוחד בתוך ההלכה. מעמד זה עולה מעשרות מקורות, כגון דברי רבי יעקב בעל הטורים שכתב בפתיחה לחלק חושן משפט "כי המשפט הוא יסוד ועיקר גדול בעבודת השם".

כיוון שבית הדין לא תופס את עצמו כבורר, בית הדין יסכים לדון רק על פי דין תורה, כפי שבית הדין מבין זאת. ולכן בית הדין לא יקבל על עצמו לדון בתיק כאשר הצדדים לא יאפשרו לו לדון דין תורה כהבנתו.

יעילות וצדק

כאמור, נימוק נוסף של הצדדים לבחור בבית הדין הוא משיקולי יעילות. בפועל, בדרך כלל (שהרי, בכל מערכת יש לעתים תקלות), בית הדין מסיים את הטיפול בתיקים במהירות רבה מזו של בית המשפט. בנוסף, אין הכרח להיות מיוצג על ידי עו"ד בבית הדין, והאגרות נמוכות באופן משמעותי.

החובה לפעול ביעילות קשורה בטבורה לחובה ההלכתית לדון דין צדק: כאשר הצדק יקר, בעצם אין צדק. כאשר הדרך לצדק מייגעת ופסק הדין ניתן לאחר שנים רבות, אין זה צדק.

בעניין העומס, דייני בתי הדין אינם מקנאים בשופטים שנדרשים להכריע במאות רבות של תיקים בכל שנה. ויתכן שכאשר כמות כזו של תיקים תגיע לבתי הדין גם בית הדין יקרוס תחת העומס. אולם, ישנם היבטים הקשורים לשיטת המשפט, כגון הצורך בעורך דין, שם ניתן בהחלט ללכת בדרך אחרת מזו של מערכת המשפט הישראלית.

האמון הרחב של הציבור בבתי הדין מטיל על דייני הדין אחריות כבדה להיות בקיאים בהלכה, להיות מקצועיים וישרים כמו סרגל, ולהיות בעלי תודעת שירות מפותחת. אם בתי הדין יזכו להמשיך ולעמוד במשימה זו נזכה לקיום דברי הפסוק (דברים טז, כ) "צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך", וכפי שפירש רש"י: "כדאי הוא מנוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן".