לא יהיה לך בכיסך

הרב יעקב הלוי פילבר , ו' באלול תשע"ז

עצמי

על פי רוב אין התורה אוסרת אלא את מעשה האיסור עצמו בלבד, ואילו את ההרחקה מן העבירה, את עשיית הסייג לתורה, השאירה התורה לחכמים, כמו שאמרו אנשי כנסת הגדולה: "ועשו סייג לתורה" (אבות פ"א מ"א), ועשיית הסייג נרמזה בתורה בכתוב: "ושמרתם את משמרתי - עשו משמרת למשמרתי" (מו"ק ח א) אבל אינה איסור מפורש.

ועם זאת ישנם איסורים שהתורה לא הסתפקה במעשה האיסור עצמו אלא הרחיבה אותו והוסיפה לצדו גם הרחקה ממנו, כמו באיסור עריות שהתורה ציותה: "לא תקרבו לגלות ערווה" (ויקרא יח ו) ועל כך אמרו במדרש (שיהש"ר טז): "אמר הקב"ה אל תאמר הואיל ואסור לי להשתמש באשה, הריני תופסה ואין לי עוון, הריני מגפפה ואין לי עוון, או שאני נושקה ואין לי עוון, אמר הקב"ה כשם שאם נדר נזיר שלא לשתות יין, אסור לאכול ענבים לחים ויבשים ומשרת ענבים וכל היוצא מגפן היין, אף אשה שאינה שלך אסור ליגע בה כל עיקר, וכל מי שנוגע באשה שאינה שלו מביא מיתה לעצמו".

ועל ההרחקה הזו כתב הרמח"ל בספרו 'מסילת ישרים' (פרק יא): "והבט מה נפלאו דברי המאמר הזה, כי המשיל את האיסור הזה (ההתקרבות לערווה) לנזיר, אשר אע"פ שעיקר האיסור אינו אלא שתיית יין, הנה אסרה לו התורה כל מה שיש לו שייכות עם היין. והיה זה לימוד שלימדה תורה לחכמים איך יעשו הם סייג לתורה במשמרת שנמסר בידם לעשות למשמרתה".

עשיית סייג לא נאמרה בתורה רק במצוות שבין אדם למקום, אנו מוצאים אותה גם במצוות שבין אדם לחברו, די להזכיר את הכתוב: "מדבר שקר תרחק" שהתורה לא אסרה רק את השקר עצמו, אלא ציותה להתרחק מכל דבר הנראה כמו שקר.

ועל הדרך הזו ציוותה התורה (ויקרא יט לה-ו): "לא תעשו עול במשפט, במידה במשקל ובמשורה, מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם". ועד כמה הקפידה התורה על עיוות האמת, מדייק ה'משך חכמה' מהכתוב הקושר את עיוות המשקל בעשיית עול במשפט, שהכוונה היא שאפילו אם פלוני גזל ממך ואתה יכול להשיב לעצמך את סכום הגזלה בדרכי מרמה, כמו שימוש במידה או משקל מזויפים, אסור לעשות זאת, אפילו שהוא לפי המשפט צודק, מפני שיש בו עוול.

והנה התורה לא אסרה רק את עשיית העוול בפועל, אלא הרחיבה את האיסור ואמרה: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה, אבן שלימה וצדק יהיה לך איפה שלימה וצדק יהיה לך". שהאיסור הוא עוד לפני מעשה העוול בפועל, שהמשהה אותם עדיין לא השתמש בהם, כמו שכתב הרמב"ם (הל' גניבה פ"ז ה"ג): "כל שמשהה בביתו או בחנותו מדה חסרה או משקל חסר עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא יהיה בכיסך', ואפילו לעשות המידה עביט של מימי רגלים אסור - שאע"פ שאין זה לוקח ומוכר בה שמא יבוא מי שאינו יודע שהיא חסרה וימדוד בה".

והנה בשולי האיסור הזה מוסיפה התורה ואומרת: "למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה' אלקיך נותן לך, כי תועבת ה' אלקיך כל עושה אלה, כל עושה עול".

בתוספת הזו מודיעה לנו התורה שני דברים: האחד, שהבטחת הישוב היהודי בארץ ישראל מותנה בשמירה על יחסים הוגנים בין אדם לחברו, שלא נעשה עול ושלא נעשוק איש את רעהו, שנהיה הגונים במשא ובמתן איש עם זולתו.  

והדבר השני, שלא נטעה לחשוב כאותה מחשבה שנאמרה כאשר אדם נתפס מצית בשבת בתי זימה, ובאש שהעלה גרם למיתתן של ארבעה נשים, והיו שטענו שהאדם אינו דתי שהרי נתפס בשבת כשהוא נוהג במכונית ומבקש להצית אש, כאילו אם היה עושה זאת בימי חול היה אפשר לראותו כדתי.

ועל כך באה התורה ומדגישה לנו כי לא רק מי שמחלל שבת או שאינו אוכל כשר או שאינו מניח תפילין וכדומה הוא אינו דתי, אלא גם מי שמרמה את זולתו, ואפילו אם הוא אינו עדיין מרמה בפועל אלא שיש בביתו אמצעים לעוות את המקח והממכר, גם הוא "תועבת ה' אלקיך", שאין להכילו בכלל מאמיני ה'.