הנצחון המלא על עמלק

הרב ברוך אפרתי , ח' באלול תשע"ז

הרב ברוך אפרתי
הרב ברוך אפרתי
צילום: ערוץ אורות

זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵֽאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם:  אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּֽחֱשָׁלִ֣ים אַֽחֲרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים:

באר רש"י-

"אשר קרך בדרך- לשון מקרה. דבר אחר לשון קרי וטומאה, שהיה מטמאן במשכב זכור. דבר אחר לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך, שהיו כל האומות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים"

עמלק מבקש להכותנו בשלוש נקודות עיקריות-

הוא מבקש לטשטש את אמונתנו.

הוא מבקש לטשטש את זהותנו המינית.

הוא מבקש לטשטש את עמידתנו הלאומית.

מה ראה עמלק ימ"ש, לפגוע דוקא בשלוש נקודות אלו?

לענ"ד עמלק זיהה נכוחה את המגמה הישראלית בעולם. הוא הבין שאנו מאמינים בד', ועל כן אנו מאמינים גם בעולם עצמו. אנו יודעים שהעולם מסוגל להופיע את אור ד' במערכות כולן. איננו מתייאשים מהעולם החומרי.

לא כן עמלק. הוא ביסודו מתנגד לאמון הזה. הוא מיואש, הינו רואה בעולם כח חומרני שאינו יכול לדור בכפיפה אחת עם עולם מוסרי רוחני. לדידו, האדם הוא בעל חיים עם קוגניציה, הא ותו לא.

כיצד ישראל מגלים שם השם בעולם הזה?

ע"י אמונת הייחוד. הבנה עמוקה שיש אלוה שאינו העולם, ואינו מוגבל, אלא אין סוף ללא גוף. אלוה זה יש לו רצון, והוא מטיל על האדם חובה לעשות מעשה רצוי. חובה זו קרויה מצווה. ה'חובה', ה'מצווה', אינה מנגדת את העולם, אלא היא היא הרצון הפנימי של העולם כולו. נכון הדבר שלפעמים החובה דורשת מאמץ וקורבן ולא תמיד חשים . אך עדיין הינה חובה שהיא רצון פנימי הנטוע בעולם כולו- לעשות רצון אביו שבשמים.

ולא די בכך שאדם פרטי יעשה מעשה רצוי, את חובתו. אלא אומה שלימה, עם כל חלקיה הגבוהים והנמוכים, עם כל נטיות אזרחיה, לכל הכיוונים- האומה כולה יכולה להתקדש ולעמוד בחובותיה המוסריות, משום שהחיים ביסודם עורגים לד', וטומנים בחובם את אורו, רצונו. אין סתירה בין עילאה לתתאה.

ועתה למעשי עמלק-

כנגד אמונת הייחוד- 'אשר קרך', הטיל ספק באמונתנו. כנגד הרצון האלוהי מהאדם, כנגד החובה המוסרית- הטיל ספק בזהות המינית ובחובה המינית 'מטמאן במשכב זכור'. וכנגד עמידתנו הלאומית- הטיל ספק ביכולתנו לעמוד מולו במלחמה לאומית 'משל לאמבטי רותחת'.

וכיום, בתחייתנו במדינת ישראל, אנו נפגשים בסיומת של בירורי עמלק, והנה עולים בחברה שלנו צחצוחי הטומאה הזו, עולים ומתכלים ב"ה.

שלוש נטיות של טומאה אנו פוגשים בימינו-

הראשונה מטילה ספק באמונת ישראל. השניה מטילה ספק במוסריות המינית. השלישית מטילה ספק בערך הלאומי.  ושלושתם גם יחד, קליפת עמלק שאינו מאמין ביכולת העולם הזה לשאת ולהופיע מוסר עליון אין סופי, באומה שלימה, על חומריותה.

כנגד טומאה זו, אנו כחברה עומדים יחד ומכריזים- "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַד' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם ד'".  

אנו אומה קדושה, שמחה, מאמינה באלוהיה ובעולם אשר ברא. עולם בריא, שיש בו סלידה עמוקה מזימה, אהבה גדולה לבריאות מוסרית וגופנית, ואמונת אומן בבורא ובברואיו.

הבילבול של חלקים בחברה הישראלית, ובעיקר במערכת המשפט הגויית שלה, יעבור. איננו עמלק, הטעויות הללו אינן עצמיות לנו אלא מקריות. פרפורי הגסיסה של הטומאה בעולם גורמים לה לזעוק זעקה גדולה ומרה ולנסות את כל יכולותיה טרם כילויה, טרם עילויה ומיתוקה בידי ישראל קדושים. המיניות הפרועה המערבית, והכפירה השזורה בה, עושה שמות בישראל, אך היא עתידה לעבור באור התורה. איננו יראים מעמלק, אנו מביטים בו בעיניים, ומנצחים אותו לאט ובעקביות בבתי המדרשיות ובמרחב הציבורי. עינינו נשואות לידי משה המופנות מעלה, אנו זוכרים מי ברא אלה, ומתמלאים שמחה ואמונה בניצחון הגדול של החיים אשר בוא יבוא עם משיח צדקנו והתקדשות מדינתנו.

אמנם, הרב זצ"ל הפליא לכתוב שגם כלפי עמלק יש לנו מידה מסויימת של אהבה-

"מדת האהבה השרויה בנשמת הצדיקים היא כוללת את כל הברואים כולם, ואינה מוציאה מן הכלל שום דבר ולא עם ולשון, ואפילו עמלק אינו נמחה כי-אם מתחת השמים, אבל ע"י הזיכוך מתעלה הוא לשורש הטוב, אשר הוא מעל לשמים, ונכלל הכל באהבה העליונה, אלא שצריך כח גדול וטהרה עצומה ליחוד נשגב זה"

ביאור דברי קודשו (שתוכנם העקרוני מצוי בסוד ובעיקר בכתבי רמח"ל), שמחיית עמלק טעונה שני שלבים- הראשון הוא מחיה בפועל, כפשט המקראות. תכלית שנאה שנאתים. ושניה היא המחיה הרעיונית. המחיה הרעיונית לא יכולה לעולם להיעשות אם אינך רואה איזה ערך הביאה הטעות מולה אנו מתמודדים. הלא ד' אלהי הכל הוא, ואם מופיע רע בעולם, גם הוא חלק מהמהלך הכללי להופעת הטוב הגמור. מחיה רעיונית, למרבה האירוניה, חייבת לכלול גם סימפטיה לעצם רעיון המחלוקת.

על כן, מחיית עמלק עצמה היא המחייבת אותנו לאהוב את העקרון, שבו ישנו עמלק בעולם שנמחה על ידינו. משום שרעיון זה, הוא המאפשר לעולם את הבחירה ברע, וממילא לאחר שבוחר בטוב אף שיכל להכריע כעמלק וכרע, אזי הוא מגיע מטרת הבריאה- בחירה של חירות בד' ובתורתו.

ההתמודדות עם הטעיות בחברה הישראלית, במיקוד על שלושת קודקודי צחצוחי עמלק- האמונה, המין, והלאומיות, התמודדות זו חייבת לכלול את שני הפרמטרים.

הראשון הוא מלחמה לעומתית ברורה בין טוב לרע, ופסילת הטעויות הנוראות הללו. השני הוא השמחה בעצם העובדה שאנו כעם מבררים מי אנו, בחירות, ומגיעים בבחירה חופשית למסקנה שד' הוא האלהים, הגבר הוא גבר והאשה היא אשה, ויש יכולת לעם שלם להיות קדוש על כל צדדי חייו המגוונים.

מסתבר שבשנאה ובאהבה ננצח, גם יחד, את קליפת עמלק.