מצוות שכחה

הרב אברהם סתיו , ט' באלול תשע"ז

הרב אברהם סתיו
הרב אברהם סתיו
צילום: עצמי

"מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדהו, ואמר לבנו: צא והקריב עלי פר לעולה ופר לשלמים. אמר לו: אבא מה ראית לשמוח במצווה זו מכל מצות האמורות בתורה? אמר לו: כל מצות שבתורה נתן לנו המקום לדעתנו זו שלא לדעתנו."

סיפור מופלא זה, שמקורו בתוספתא, מבדיל את מצוות שכחה משאר כל המצוות משום שהיא נעשית "שלא לדעתנו": האדם איננו יכול לשכוח את העומר באופן מודע ומכוון, אלא רק כאשר השכחה נופלת עליו.

אך כשמתעמקים בדבר, הבחנה זו כלל אינה ברורה. שהרי ישנן מצוות רבות שמוטלות על האדם בלי שיוכל לבחור בהן. כך למשל מצוות השבת אבידה חלה רק על מי שמצא אבידה, מצוות לקט חלה על מי שנפלו מידו שיבולים, מצוות פדיון הבן חלה על מי שנולד לו בן בכור, וכן הלאה. בכל המקרים הללו (ועוד רבים אחרים) האדם יכול אמנם להשתדל להגדיל (או להקטין) את הסיכויים לכך שיתחייב במצווה, אך בסופו של דבר היא חלה עליו בלי שבחר בה במודע. בדיוק כמו מצוות שכחה.

יתירה מזאת, באיזה מובן מצוות שכחה מתקיימת "שלא לדעתנו"? הרי בסופו של דבר האדם בוחר באופן מודע שלא לשוב ולקחת את העומר ששכח, בדיוק כפי שהוא בוחר לפדות את בנו או להותיר את הלקט בשדהו!

נראה שהמפתח להבנת הסיפור נמצא במדרש נוסף, המובא בספרי בפרשתנו:

"אמר רבי אלעזר בן עזריה מנין למאבד סלע מתוך ידו ומצאה עני והלך ונתפרנס בה מעלה עליו הכתוב כאילו זכה? תלמוד לומר: לגר ליתום ולאלמנה יהיה."

רבי אלעזר בן עזריה מסיק ממצוות שכחה מסקנה מרחיקת לכת: כאשר אדם מאבד כסף, והכסף הזה מגיע לאדם עני, אותו אדם זוכה במצווה!

ולכאורה דבריו אינם ברורים: כיצד אפשר ללמוד ממצווה המחייבת את בעל השדה להימנע מלקחת את העומר ששכח, מצווה הדורשת תעצומות נפש של ממש (הוא עבד קשה בשביל העומר הזה!), על אדם שאיבד את ארנקו ללא כל כוונה או מודעות למתרחש?

נראה כי מדרשים אלו צופנים הבנה מסוימת של מצוות שכחה, השונה אולי מן הקריאה הפשוטה שאותה הנחנו עד כה. עד כה הנחנו ששכחת העומר בשדה היא תיאור המקרה, המציאות שעל גביה חלה המצווה. ואילו המצווה עצמה היא לא לשוב ולקחת את העומר, אלא לתת אותו לעניים.

אך אפשר גם לראות את התמונה באופן אחר: רגע השכחה עצמו הוא רגע קיום המצווה. ברגע שבו אדם שוכח את התבואה בשדה, בעלותו פוקעת ממנה והיא עוברת אוטומטית לרשות העניים. האזהרה שלא לשוב לקחתו היא למעשה אזהרה שלא לגזול את הממון שכבר שייך כעת לעניים, החובה לקבל את המצווה שכבר התקיימה בלי כל בחירה או מודעות.

קיום כזה דורש לפעמים כוחות נפש גדולים מאשר קיום רגיל של מצווה מתוך בחירה, ומכאן ההשוואה של רבי אלעזר בין שכחה לאבידה. ננסה לדמיין את האדם שמאבד חפץ יקר, מתייאש ממנו, וכעת רואה אותו בידיו של העני (או של אדם אחר) שמצא אותו. היכולת לקבל את דין התורה, ולהבין שהחפץ שעמלת עליו והיה יקר ללבך שוב אינו שלך, דורשת אמונה גדולה בעולם המשפטי של התורה.

לא לחינם אנו מודיעים לגרים, לפני כניסתם לעם ישראל, את "עוון לקט שכחה ופאה". הכניסה למרחב משפטי אלוהי, הסותר לפעמים את נטיות הלב והאינטואיציה שלך, היא חלק עמוק משינוי האישיות הנדרש עם כניסה תחת כנפי השכינה.

מצוות שכחה, כך לפי רבי אלעזר, מבקשת להעצים ולהנכיח את הקיום הדתי שנעשה מתוך עצם היותנו חלק מן המערכת, שותפים למשחק. אם נרחיב את דבריו לזירות אחרות, הרי שהתורה מבקשת מאיתנו לשים לב לא רק לאדם שמתנדב לשירות צבאי מובחר, אלא גם למי שמשלם מע"מ בכל קנייה ואפילו אינו מודע לכך. לא רק למי שמוותר על מקומו בתור עבור אדם עם מוגבלות, אלא גם למי שבאופן טבעי אינו חונה בחניית נכים. במילים אחרות: להעריך את השמירה (גם כשקשה!) על הכללים הפשוטים, הבסיסיים, שאנו מקבלים כמובנים מאליהם אך כל הטוב שבעולם ובחברה מגיע בסופו של דבר מתוכם.

"מבית לפרוכת" ספרו של הרב אברהם סתיו על עבודת יום הכיפורים, זמין לרכישה בחנויות ספרים וברשת