להיכנס אל התופת!

הרב נתנאל יוסיפון , י"ב באלול תשע"ז

הרב נתנאל יוסיפון
הרב נתנאל יוסיפון
עצמי

פעם סיפר רבי אברהם יעקב מסדיגורה, (שב – יא' אלול יום ההילולא שלו, וגם יום ההילולא של אחיו הבכור – רבי שלום יוסף מסדיגורה), את הסיפור הבא:

הבעל שם טוב הקדוש היה רגיל לבקר מידי שנה בשנה בעיר אחת ולהתאכסן בביתו של אחד מנכבדי העיר. פעם בא לאותה עיירה בערב שבת, שלא בזמן הקבוע, ושבת בבית הכנסת ולא הלך למארחו הקבוע. מיד התאספו כל אנשי העיר, ואחרי תפילת ליל שבת, ציווה הבעש"ט שיגידו כולם תהילים.

סמוך לחצות לילה, הפסיקו ואכלו סעודת שבת, אך המשיכו להגיד תהילים עד אור הבוקר. כשהאיר היום, התפללו שחרית, ורק אז הלך הבעש"ט לסעוד סעודת שבת אצל מארחו הקבוע. בזמן הסעודה, נכנס גוי אחד וביקש ללגום 'משקה'. הבעש"ט ציווה לתת לו, וביקש מהגוי שיספר את הידוע לו.

סיפר הגוי, שאתמול בערב כינס מושל האזור את כל הגויים בסביבה, צייד אותם בנשק, במגמה להתנפל על היהודים ולהורגם. כל הלילה המתינו לפקודתו, אך לפנות בוקר בא שר אחד ונפגש עם המושל, ובעקבות זאת פיזר המושל את הנאספים.

הסביר הבעש"ט את אשר התרחש – למושל זה היו תבואות רבות, אך הוא דרש בעבורם מחיר קבוע, ולכן נתקע עם הרבה תבואה, וזו החלה להירקב. שונאי ישראל טענו באוזניו, שזו אשמת היהודים, ולכן החליט להשמידם. לא הייתה לי ברירה, והבאתי בדרך נס חבר ילדות של מושל זה, שכבר מת לפני 40 שנה, אך המושל לא ידע זאת. הוא בא ושכנע את המושל, שהיהודים הם ישרים, ואחרי השבת כדאי לו לבקש מהם שיעזרו לו למכור את תבואתו, וכך ניצלו היהודים.

כשסיים הצדיק מסדיגורה את סיפורו, אמר לאחיו הצדיק מהוסיאטין: 'קשה – למה היה לו להבעש"ט להטריח עצמו ולבוא לאותה עיירה בשביל כך, הלא היה יכול לעשות דבר זה ממקומו'?

וענה – 'כך אמר הבעש"ט: אם אצליח בפעולתי הרי טוב, ואם לאו – רצוני להיות ביחד עם כל אותם היהודים' (סיפורי חסידים על התורה מס' 232).

בתוספת זו של הצדיק מסדיגורה גנוזה אמירה עמוקה מאד. רובנו היינו עונים על שאלתו של הצדיק תשובה אחרת. רובינו היינו עונים, שהבעש"ט פעל את הנס רק בזכות אמירת התהילים של יהודי העיר, ולשם כך היה חייב לבוא לעיר המצוייה בסכנה. הבעש"ט, כמובן, בא על דעת שיצליח במשימתו.

אך רבי אברהם יעקב לימד אותנו פרק במסירות נפשו של צדיק על עם ישראל. הצדיק בא במגמה להיות שותף עם היהודים המצויים בסכנה, והוא מוכן להסתכן בעצמו באותה סכנה גם אם לא ינצל. ובאמת, בעומק, יש כאן אמירה רוחנית גדולה - הצדיק מצליח לגרום ליהודים להינצל ולהתרומם לאמירת תהילים, רק בגלל שהוא מוכן להיות איתם במצבם עד הסוף.

אולי למד זאת רבי אברהם יעקב מאביו רבי ישראל מרוז'ין, שכששאלוהו – למה אינך עולה לארץ ישראל? ענה: 'אילו באתי לארץ ישראל, היו שואלים אותי – מפני מה באת בלי היהודים שלך'? (אור הגנוז עמ' 151).

נקודה זו היא כל כך חיונית להורה ומחנך. כולנו שואפים לרומם את ילדינו ולהדריך אותנו במסילה העולה בית א-ל. אך באמת, הילד והחניך מקבל מההורה ומהמחנך, כשהוא מזדהה עם המחנך. הזדהות זו תלויה בכך, שהמתחנך מרגיש שהמחנך 'איתו'. תחושה זו ירגיש המתחנך רק כשהמחנך אוהב אותו בלי תנאים, אוהב אותו גם במצבים של כישלון. הוא רוצה לחוש שהמחנך בא בכל מקרה להיות עם 'היהודים' שלו.

וכמובן, עניין זה כל כך מתאים ל'תשובת אלול'. אלול הוא החודש האחרון בשנה ולא החודש הראשון. אלול אינו רק חודש ההכנה לשנה הבאה, אלא בעיקר חודש התשובה על השנה הקודמת. תשובה פירושה – להשיב, להחזיר. בחודש זה בכוחנו להשיב את כל העניינים שנפלו במהלך השנה הקודמת למקומם הטוב והנעלה. לשם כך עלינו לאסוף אותם, לאסוף את כל האבדות.

משיב האבדות, הולך קודם להיות עם 'היהודים שלו' גם במצבם המסוכן והנפול, והוא גוחן עליהם באהבה, מרים אותם, ומשיבם למקומם הנעלה.

שנזכה תמיד להיות באהבה עם 'היהודים שלנו', עם הילדים שלנו, עם האבדות שלנו, ולהשיב את כולם אל השלמות – אל האלוקים!