להתחבר לסליחות מחדש
להתחבר לסליחות מחדש

מידי שנה, קורה לי דבר מוזר ברגע שאני ניגש לומר סליחות.

האינטואיציה הרוחנית שלי, אומרת שאם אומרים סליחות לפני יום הדין, בעיצומו של חודש הרחמים והסליחות, אז בטח הן רלוונטיות למעשים שלי, לכן כשאפתח את ספר הסליחות, אמצא שם בקשת סליחות על החטאים שלי, בקשה שהקב"ה ימחל לי ויכניס אותי לשנה טובה ומתוקה, למרות כל מה שעשיתי ואף יזכה אותי לחיי העולם הבא.

אך ברגע שאני ניגש לומר את הסליחות, אני לא מוצא כמעט שום דבר ממה שחשבתי שאמצא...

זה סוג של אכזבה, אולי אף סוג של בלק-אאוט... לא מצליח להבין מה הקשר לסליחות...

כן, רוב הסליחות עוסקות בכלל במצבו של עם ישראל, הגלות, ירושלים, התורה וכדו', אך איפה אני בכל התמונה?! מה, לא מגיע לי לבקש סליחה ולהיכנס לחיים טובים ארוכים ולשלום?

ואז נופל לי האסימון! אני נזכר בעקרון מרכזי וחשוב מאוד בעולם התפילה וביהדות בכלל:

עיקרון חורז תפילות – לצאת ממיצר

ניתן לתפוס את היהדות כפוליסת ביטוח לעולם הבא הפרטי שלי, אך כשפותחים חומש ונביא מוצאים תפיסה אחרת לגמרי!

כל עניינו של עם ישראל, הוא להופיע שכינה בעולם החומר ולהחזיר את הבריאה לגן עדן כמקדם.

כל אחד מאיתנו חתום על המשימה הזאת, כל אחד מאיתנו צריך לשאול עצמו יום יום, איך אני מקדם את העולם למקום הזה?

גם תפילת שמונה עשרה, בנויה כך, שהיא מגביהה לנו את המבט, ומרחיבה את שאיפותינו לרצות להתכלל בטובת האומה ובגאולת העולם. התפילה עושה איתנו חסד ומוציאה אותנו ממבט צר ואגואיסטי, משאיפה של "שלום עליך נפשי", אל מבט רחב, אל רצון אלוקי של החזרת השכינה לציון.

"עורו ישנים משנתכם" – הכנה לימים נוראים

דרכו של אדם, שנוטה לשכוח מחשבות רמות שכאלו. השגרה שוחקת והמציאות החומרית עושקת, את סוד חיים זה. כשאדם ניצב במצבי לחץ, עלול הוא לשכוח את כל הדברים הגדולים, וממילא לחזור ולדאוג רק לעצמו. לכן למרות שכל השנה אנו מתפללים כך, כשאנו מתקרבים לראש השנה, מגיעים לפתחו של יום הדין, ואחר כך ליום כיפור, וממילא החיים שלנו על משקל המאזניים, באות הסליחות ומזכירות לנו לפתוח פתח של מבט רחב על החיים שלנו, על ההצלחות והכישלונות שלנו, מיישרות לנו את המבט ומכינות אותנו לתפילות של ימים נוראים. שכן גם בראש השנה, איננו מתעסקים בגורל הפרטי שלנו, אלא בגורל הכללי של העולם, משאת הנפש של אומתנו, המלכת הקב"ה על כל העולמות, דרך המרכז הרוחני שהוא ממלכת ישראל על כלל מוסדותיה: בית המקדש, סנהדרין, מלכות בית דוד המונהגת לאורם של כהנים, לווים ונביאים!

כשאני מבקש סליחה מהקב"ה, בזמן הסליחות, אני בעצם אומר שהמעשים שלי, משפיעים ישירות על מצבו של עם ישראל והעולם כולו, וככל שאיטיב אותם, ייטב לעולם כולו. לכן אנא ד', סלח לי וגאל אותנו!

ערבות הדדית – כל אחד כהן גדול

אך עדיין הווידוי בסליחות נעשה בלשון רבים. מדוע אינני עומד לפני הקב"ה ומבקש על חטאי, אלא מבקש על חטאי כל עם ישראל. מי אני שאבקש על חטאים של כולם?

אלא יש לזכור שבחסרונו של בית המקדש, חסרנו את השליח הראשי שקישר בינינו לבין הקב"ה, הלא הוא הכהן הגדול ואחריו שאר הכהנים. וכשאין לנו שליח, מוטלת עלינו המשימה, לעשותה בעצמנו. לכן בכל תפילה ותפילה, וביותר כל סליחה וסליחה, אני מייצג של כל ישראל מול רבונו של עולם ומתפלל בעד כל ישראל.

מאמץ משותף זה, שלי ושל כל שאר מתפללי עם ישראל, מצליח לרומם את כל ישראל, כמעין עבודתו של הכהן הגדול בבית המקדש.

סליחות לא רלוונטיות – עובדים על עצמינו?

הרבה חשים, שחלק מהסליחות שאנו אומרים (בעיקר אצל האשכנזים), הינם אמירת כזב. שכן הן מציירות את עם ישראל, כפי שהיה לפני כמאה שנה: גולה, נרדף ומבוזה עד עפר. האם אפשר לתאר כך את עם ישראל כיום במציאותה של מדינת ישראל?!

עם ישראל כיום הוא עם עם הרבה מאוד כבוד ויוקרה סביבו. מדינת ישראל הולכת ומתפתחת מבחינה כלכלית, ביטחונית ואף חברתית. האם ניתן לומר דברי שקר, רק בגלל שהם כתובים בספר הסליחות?

כמובן שלא, אז כיצד ניתן לומר דברים לא רלוונטיים?

שלוש דרכים ליישב את הקושי:

  • ניתן לכוון לכל המקומות בהן אנו מתארים את עם ישראל כנרמס וכנשחט וכדו', למשמעות רוחנית. כן, עם ישראל היום, מושפע עדיין ברובו מתרבויות זרות. איננו מובילים בראש התרבות האנושית, במוסר, בקדושה, באמונה, בחינוך ובעוד תחומים רוחניים וחברתיים, כפי שהיינו ראויים. שלא נדבר על ההתבוללות העצומה והנוראית האוכלת בנו - על זה קרן ישראל מבוזת. הבעיה בדרך הזאת היא, שישנם מקומות בסליחות המדברים על מציאות פיזית מבוזה, לכן, לא בכל מקום ניתן לעשות את הטרנספורמציה הזאת.
  • גם במציאות של מדינת ישראל חיה ובועטת, אנחנו עדים לטרגדיות לאומיות ואישיות בארץ ובחו"ל, שמעידות על מצבנו העגום שרחוק מאוד מהאידיאל. פיגועים, חטיפות, רציחות, השפלת כבוד חיילי צה"ל בהתפרעויות בלי שיש להם יכולת להגיב ועוד ועוד. עצם העובדה שמצליחים לפגוע בנו, ומתים לנו אזרחים וחיילים, מעידה על מצב בו אנו נרדפים ומבוזים. כמו"כ עצם המציאות בו רוב עם ישראל לא חי בארץ ישראל, הינו חילול ד' נורא, שעליו יש להתעורר ולבקש.
  • אם דרכים אלו, לא מתיישבות לכם, ניתן לאמץ את הסברו של הרב אליעזר מלמד, בספרו פניני הלכה (כרך ימים נוראים, עמוד 25): "אם נראה את עם ישראל כעם אחד שחי בכל דורותיו, כשכל אחד ואחד מאיתנו מקושר ממש לכל היהודים שחיו בכל הדורות ובכל הארצות, נוכל לומר את החלקים הללו מתוך הזדהות עמוקה. שכן גם אנחנו היינו עם אבותינו שחיו בגולה וסבלו ייסורים נוראים והשפלות קשות, עד שכמעט אבדה תקוותנו. היינו עם הקדושים והמעונים בכל גזירות השמד, במסעות הצלב ובמרתפי האינקוויזיציה, ברציחות המוסלמים ובמאורעות ת"ח ות"ט, והאחרון והנורא מכל בשואה האיומה, שרק כשבעים שנה עברו מאז שנסתיימה. ואיך נהיה שאננים לומר שתחנוני הסליחות אינם מתאימים לנו כאשר עדיין חיים איתנו אלפי ניצולים שעברו את מחנות ההשמדה והגטאות, והעולם עדיין מלא ברשעים שמכריזים בגלוי על שאיפתם להמשיך את מלאכתם של הנאצים. לפיכך, ניתן עוד לומר את תחנוני הסליחות מתוך הזדהות נפשית עמוקה".

מכל אלו, אנו רואים שהסליחות הופכות ומרוממות אותנו, להיות אנשים כלליים יותר, מחוברים לאידיאל ולרצון האלוקי, מלאי שליחות לרומם את עם ישראל והעולם כולו ומחוברים לכל הצרות וחילול ד' שהיו בכל הדורות.

אין ספק שעם תכונות כמעין אלו, נוכל להיכנס לשנה טובה ומתוקה ונזכה להיכתב בספרם של צדיקים גמורים!

כתיבה וחתימה טובה!