טראומה במבט אישי

משה חסדאי , י"ח בתשרי תשע"ח

ערוץ 7

כמאמן ותורפיסט יהודי בשיטה הנרטיבית, בעצמי וביחידים וזוגות, מצאתי כי המוטיב המשותף לרבים מאיתנו, במצבים שונים של חיינו, הוא התמודדות עם טראומה.

זו התמודדות משמעותית מאוד, לפני נישואין ולאחר נישואין, גם בתוצאות של הטראומה כמו פוסט-טראומה, התמכרויות שונות, התקפי חרדה, הכנה לנישואין, הכנה ללידה, חרדה וכפייתיות.

הטראומה הראשונה של כולנו, היא הלידה עצמה. הנשמה מתעוררת מעולם שכולו טוב, לעולם הזה שדומה לתכנית אימונים בסיירת מובחרת. הטראומה הבאה אחריה היא השתלבות במבנה המשפחתי, בתחרות על משאבים ואהבה. הטראומה הבאה היא ההתמודדות והחשיפה החברתית, בילדות ובנעורים, לרגישים בינינו אין אכזרית כמוה, ועוצמתה אינה מודעת לרוב בני האדם.

טראומה אפשרת נוספת, היא טראומה השירות הצבאי, במיוחד לקבוצה אליה אני משתייך, ללוחמי חי"ר ויחידות מיוחדות, אשר נחשפים למסלול הכשרה קשוח ורצוף לחצים ועומסים פיסיים, נפשיים, חברתיים ורוחניים. מי שעבר את הגבול, בהסתננות, בהסוואה, במארבים, וראה כמוני, לא אחת, את השנאה והרצח בעיני האויב, ישירות או דרך עדשת הצלף או הקלע, הרי שהוא נושא בקרבו הלם קרב, בדרגה כזו או אחרת.

הטראומה הבאה, היא המעבר מצבא לאזרחות, ללא תכנית ברורה וידועה מראש, שלעיתים מביאה להתרסקות במהלך טיול בחו"ל, או בניווט בדד לילי ללא אור ירח, במוסדות הלימוד ובשוק העבדים, המכונה שוק העבודה הישראלי.

טראומה נוספת, היא טראומת הטרור, בכלל זה טרור הכבישים, ומעל הכל הטרור הערבי. המפגש עם אלימות רצחנית, קטלנית, שונאת אדם וחיים, היא הלם תרבותי, שיש בו בכדי לשנות אישיות, ולהביא לשינוי סדרי עולם, בקרב היחיד והזוג, הקהילה והעם. אנחנו כולנו, כיהודים, סובלים מטרור מדיני, תרבותי, שעוצמתו הגיע לשיאה בשואה, והוא מכה בנו, ללא שאנו מודעים לכך, בתוכנו ומתוכנו.

כמי שמשתייך לקהילת המתיישבים החלוציים בארץ התנ"ך, אני מודע היטב להיקף התופעה של פוסט-טראומת טרור, עליי, על זוגיותי, על ילדיי ומשפחתי, על החברה הישראלית ועל מדינאים, מחוקקים, ושופטים, בתוך ומעבר לקו הירוק.

אלה מאיתנו שגורשו מבתיהם, עקב טרור משפטי ופוליטי, חוו טרור מהסוג הנפשע ביותר, שדוגמתו ניתן לזהות רק במצבי גילוי עריות ואלימות בתוך המשפחה.

זהו האחרון, הוא סוג נוסף של טרור, שאותו חוו רבים מאיתנו, והכוונה לתרבות של אלימות בבתי הספר, במרחב הציבורי, בשירות הלאומי, בצבא ובכל שדרות חיי החברה הישראלית, הכולל הטרדות מיניות והתעללות תעסוקתית.

אילו כולנו נהיה מודעים לסימפטומים של פוסט-טראומה, נבין היטב את התנהגותנו, ונוכל להפוך את הטראומה למנוף התפתחות אישית ורוחנית, עוצמתי מאין כמוהו. למשל, ההורים הטובים ביותר, הם אלה שהיו  בעצמם ילדים של הורים פוסט-טראומטיים בלתי מודעים, כיוון שהורים צעירים אלה, נשבעו שלעולם לא ינהגו באלימות לא מודעת כמו הוריהם פגועי הנפש, והם מתקנים את עצמם, והופכים להורים הטובים ביותר, המודעים ביותר להורות מיטבית.

טראומה עשויה להיות הפרוזדור החשוך, לטרקלין מואר של מודעות ולב טוב, שיהפוך את חיינו הפרטיים והכלליים, לגן עדן עליי אדמות.

אישית, הטראומות המפורטות לעיל, הן כולן שלי, או...צרות, שהפכו לאוצרות, אוייש....שהפך לאו....יייששששש, במידה רבה והולכת ומתעצמת.

הכלים הרוחניים והפיסיים שעליהם אומנתי על מנת לאמן, הינם מרכיבים חיוניים בבניין החוסן הנפשי והרוחני שלי, של זוגיותי, של קהילתי, ושל הבית היהודי אליו אני שייך, שקוראים לו המדינה היהודית, מדינת ישראל וצבא ההגנה לישראל.

אנו חזקים ומתחזקים, ככל שנכיר באתגרים אלה, נפתח מודעות, ונתפתח רוחנית ונפשית.

בתוך התהליך האימוני נורא ההוד הזה, ניתן לזהות את הכוח העליון, האוהב, המבין, האיכפתי והמתחשב. ניתן לפנות אליו, להיעזר בו, ולפתח תבונה ועין טובה, ולחזות בצורות היצירתיות, של התגשמות כוחו העליון, בחיינו הפרטיים והכלליים.

דרך הכוח העליון, אינה תמיד מובנת, ואפילו נטולת היגיון במבט האישי שלנו, רצופת הסבל האנושי הרב. במבט האישי שלי, איני יכול לבד. אני חייב את הכוח העליון, במיוחד בצורה שבה הוא מתגלה, בעזרה הדדית, באיכפתיות, בחברות אמיתית, בשכנות טובה, בקהילה תומכת.

המסע אל מעבר לחשיכת הטראומות, הוא מסע אל הכוח העליון שבי, שבזולת, שבחברה האנושית ובמוסדות המדינה, וארגוני התמיכה האמיתיים, שכל עניינם הוא עזרה לזולת, מכל הלב והנשמה. תודה לכם.