החגים נגמרו. גיבוש ההישרדות של ההורים שרק רוצים לשמור על השפיות שלהם אחרי שנכלאו בעל כרחם בבית האח הגדול הפרטי שלהם ולחזור מהחופשה בחתיכה אחת.
שיחת חולין בבית הכנסת תפסה לי את האוזן ובה הורה אחד מתוודה בפני ההורה האחר על כך שהוא שאין לו מושג מה הוא היה עושה אלמלא האור בקצה המנהרה של סוף החגים היה מגיע מחר.
"חלאס. נגמרתי לגמרי. הילדים שלי שגעו אותי! די! וואלה לא רואה את עצמי מצליח להיות איתם עוד יום. זה או המסגרות שלהם מחר או שאני לוקח כרטיס טיסה ובורח"
ברור. הבן אדם צחק. אחרי הכול הוא איש משפחה למופת, ילדיו אוהבים אותו, אין חשש לנטישה. ובכל זאת יותר מהטרידה אותי המחשבה מאיזה מקום מגיעות בכלל המחשבות הללו.
תסתכלו על הפיד שלכם ותראו איך שהוא מתמלא בדחקות ובבדיחות על ההורים שרק רוצים להיפטר מהילדים שלהם ולשים אותם במסגרות. קצת לנשום. לנוח. כמה אפשר?
אבל אם נחשוב המקום ממנו מגיעות הדחקות האלו, נגלה שיש גם הרבה אמת בשרשרת הצחוקים הזו:
להרבה הורים מדובר בהתמודדות קשה. מעיקה. מאבקים בלתי פוסקים עם הילדים. חלקם בגיל ההתבגרות. פתאום הם מגלים שהם צריכים להמציא את עצמם בכל פעם מחדש ולגלות את מעיינות היצירתיות שלהם בכדי שהילדים לא יתפסו על הקירות במקרה הטוב או יאכלו אחד את השני באחר.
יודעים מה?
אם נחבר כמה מהם למכונת אמת ונשאל:
'האם אתם מעדיפים שיהיו לילדים שלכם כבר מסגרות ותוכלו לחזור לעיסוקים הקבועים שלכם ולהמשך הסנפת הסמרטפון והמיילים הקבועה לווריד, מה הייתם מעדיפים'?
אנחנו יכולים לשער מה תהיה התשובה.
האמת היא שהמועקה הזו שנגרמת לנו כתוצאה מכך שלוח הזמנים היהודי כפה עלינו לצאת מאזור הנוחות שלנו, זה שכולל את הריטואל של עבודה/בהייה בפיד הפתוח והתעסקות תמידית באלף ואחד דברים במקביל. רק לא לשבת בנחת עם אחד מהילדים ולשאול אותו:
"תגיד לי, אתה זוכר מהם שלושת החלומות הכי גדולים שלך? לא? אז אתה רוצה להתחיל ולספר לי?"
היא אחד מהדברים היותר נוראיים שהפוסט מודרנה הפילה עלינו:
לראות בנוכחות הילדים כמעמסה. מועקה. משהו שמפריע לנו להמשיך ולצרוך את מנת הריגושים הקבועה של עשרות סטטוסים חדשים.
המוח שלנו חווט מחדש. אנחנו מלגלגים על ילדי דור הZ שלא מסוגלים ליצור קשרים אמיתיים אלא רק בהודעות קצרות בווטסאפ, אבל מבלי משים שוכחים שגם אנחנו נשאבנו להתמכרות ההרסנית הזו.
והיום, בפעם הראשונה אחרי החגים חבר שלי סיפר לי שהוא שם את הילדה שלו בגן וראה שם אמא אחת שהביאה את הילד שלה ותוך כדי נשיקה דיברה בפלאפון באיזה עניין חשוב של העבודה וביקשה מהגננת לקחת אותו ומיד יצאה החוצה ואח"כ הילד שלה התחיל לבכות ולחפש אותה ולעקוב אחריה בין החלונות עד שהיא נעלמה לו ולמרות שזה יכול לקרות לכולנו. ולמרות שזו בדיוק המציאות של המאה ה21:
הורים עסוקים שחייבים לעבוד
הוא סיפר לי שזה היה לו כל כך עצוב.