מיום שירד מבול על העולם, והבריאה שרדה בזכות תיבת נח, מהווה 'תיבת נח' סמל למציאות של הסתגרות והישרדות בעזרת 'בועה', המצילה את האדם מהמים הזידונים השוצפים בחוץ. כך מדמים בספרים מסויימים את המסתגר בבית המדרש, כדי להימלט מבחינה רוחנית מרוחות זרות המנשבות בחברה בחוץ, למסתגר ב'תיבת נח' ועוד ועוד.
וכשם שהתיבה קרוייה על שם נח, שהנהיג אותה, ומסר נפשו להציל ולזון כל אחד מבעלי החיים המצויים בתוכה, כך בכל הדורות מתחדשים ובאים מנהיגים המהווים 'נח' של אותו דור. לכינוי זה זכאים אלו, שמוסרים נפשם על צאן מרעיתם, להצילם ולהחיותם מבחינה גשמית או רוחנית.
בשבוע הבא, ד' במרחשוון, יחול יום הסתלקותו של הצדיק הקדוש רבי קלונימוס שפירא הי"ד, הלא הוא – האדמו"ר מפיאסצנה בעל 'חובת התלמידים'. בשנים האחרונות, הולכת וגוברת החשיפה לדמות, כמי שמסר נפשו ועל אף שהוצעו לו הצעות בריחה שונות, נשאר עם צאן מרעיתו במסירות נפש בשנות השואה האיומות עד שנעקד על קידוש ה'.
כחלק ממסירות נפש זו להיות בבחינת 'נח', הבונה תיבה של סעד רוחני, בלב ליבו של גיטו וורשה, היה הרבי דורש ומחזק ליבות תלמידיו בתוככי התופת. לעיתים, אף סיכן הרבי את עצמו, בבניית התיבה, כמו בעת שהלך למפקדה הנאצית להציל את אחד מתלמידיו, ממש בעיצומם של הימים שבהם נהרגו בנו וכלתו מפגיעת פגז נאצי, ועל אף האסון סיכן הרבי את נפשו והצליח להציל את תלמידו.
מידה זו של מסירות נפש להצלת צאן מרעיתו, הייתה ברבי עוד לפני השואה. בשנים אלו, היה הרבי מרעיש עולמות ומפזר ממון רב, כדי להציל את חסידיו מהגיוס לצבא הפולני, שם היה חשש גדול לירידתם הרוחנית.
פעם שאלו יהודי אחד – מדוע הוא מרעיש עולמות כל כך על עניין זה, מה כל החרדה?
ענה הרבי – "רבי, שאינו מוכן לילך לגהינום, כדי להציל חסיד שלו מרדת שחת – אינו רבי כלל"!
כמה כל אחד מאיתנו, יכול ללמוד מכך על המאמץ שעלינו לעשות, למען ילדינו, תלמידנו וחברינו.
ונקודה קטנה נוספת, שאביא כאן לעניות דעתי, כדיון בדברי תורתו הקדושים. הרבי חיבר ספרים עמוקים וחשובים בענייני חינוך, שרבים רבים לומדים בהם, והמפורסם שבהם הוא – 'חובת התלמידים'. אחת הנקודות שהרבי מדגיש היא האמירה – "כל ישראל בני נביאים". בכל יהודי יש עוצמה פנימית גדולה ויכולות גבוהות מאד.
כידוע, הכוח המיוחד של הנבואה הוא כוח הדמיון, כנאמר בפסוק: "ביד הנביאים אדמה". גם הרבי בספריו מדבר על הצורך בפיתוח כח הדמיון, כדי לכוון בתפילה ולהתעלות בעבודת ה'.
אצל רובינו, הסיבה שאיננו מכוונים בתפילה, היא שאנו מתכוננים מראש... לדבר בלי לחשוב. אך אם היינו ניגשים מראש לתפילה, כזמנים שבהם עלינו לחשוב ולא רק לדבר, היינו מכוונים.
וכיצד ניגשים לחשוב?
לשם כך נוצר כוח הדמיון. בכוחו של האדם לצייר לפני ובזמן התפילה ציורים מסוימים בדמיונו ובמחשבתו, וציורים אלו ירכזו את כוח מחשבתו בתכני התפילה. חשוב שהאדם יגדיר לעצמו מראש את הציורים והדמיונות המתאימים, מפני שהאמירה הכוללנית – 'לכוון', גורמת לכך שהמחשבה בורחת.
הרבי אף מרחיק לכת, ובספר 'בני מחשבה טובה' מביא שאלה שנשאל בידי אברך – "אם הייתי יכול לצייר בפני – איזה דמות, בשעה שאני עומד לפני ה' בתפילה, הייתי מתעורר... ומרתת מן המחשבה שאני עומד לפני כסא הכבוד, אבל כיוון שאסור לי לצייר שום דמות וציור, (שהרי אין לו דמות הגוף), אי אפשר לי להתעורר"?
ותשובת הרבי היא נועזת – אדם שנמצא בתחילת דרכו בכוח הדמיון, וודאי ידע בליבו שאין לה' דמות הגוף, חלילה, ובכל זאת ידמיין כביכול תמונה, ויסמוך בזה על שיטת הראב"ד שכתב שהיו גדולים וטובים שטעו לחשוב שיש לה' דמות. ואף על פי שגם הראב"ד כתב שזו טעות, מ"מ סבר שאין זו כפירה. ומבאר הרבי, שכוונת הראב"ד אינה שאפשר לחשוב שיש לה' דמות הגוף, אלא כוונתו שאפשר לדמיין זאת כדי להתחזק בתפילה.
אכן, חידוש גדול חידש הרבי, ברצונו לחזק את כוח הדמיון. ואולי לענ"ד לא חייבים להגיע לחידוש זה. חז"ל הציעו לכאורה, דרך אחרת לדמיין משהו מוחשי בעת התפילה, דרך המתאימה לארץ ישראל – ארץ הנבואה.
ארץ ישראל עניינה – מקום קדוש. חז"ל אמרו שהאדם בעת תפילתו ידע שהוא עומד בפני ה' שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף ומלוא כל העולם כבודו. את הצורך בדמיון מוחשי פתרו חז"ל בכך, שידמיין האדם שהוא עומד במקום קדוש. המקום הקדוש, שמופיע בחז"ל ונפסק להלכה – לראות את עצמו בבית קודש הקודשים. על האדם לדמיין ממש בתפילתו, שהוא עומד בבית קודש הקודשים. למשל – לעצום עיניו ולצייר בדמיונו את ארון הברית מולו, קירות הדביר מסביבו וכו'. מחשבה כזו תגרום לריכוז בכל התפילה.
וכך דמיונו של האדם חזק ומוחשי במקום הקודש, ומחשבתו משתוקקת לדבקות ב- ה' האין סופי, אשר מלא כל הארץ כבודו.
ויהי רצון, שנזכה לאחוז בשיפולי גלימתו של הרבי מפיאסצנה, במסירות נפשו על כל יהודי, ובדרך הדמיון והכוונה בתפילה שהנחיל לנו!