קרקס בג"צ חוזר
קרקס בג"צ חוזר

מחר( יום ראשון) יתקיים באחד מאולמות בית המשפט העליון דיון כבד ומשמעותי. הרכב מורחב של 7 שופטים ידון בעתירת התנועה הרפורמית, נשות הכותל ועוד ערב רב של עמותות הקרן החדשה.

על הפרק יעמדו סדרי התפילה בכותל. מולם תעמוד קואליציה אד-הוק של הרבנות הראשית, משרד הדתות ואחרים, החפצה בשימור המצב. למעשה, זוהי זירת אגרוף בסיבוב החמש עשרה. קרקס מעייף החוזר על עצמו זה יותר מעשרים שנה.

שלושה כוחות מתאבקים כאן:

הבג"צ: לכאורה האכסניה האובייקטיבית הבאה לפרש את חוקי המדינה - ולמדינה יש חוק: "חוק המקומות הקדושים תשכ"ז". מתוך הבנת עומק המושגים דת ואמונה, החוק בא להבטיח את חופש הפולחן לכל הדתות, ולמנוע מגופים זרים, כולל המדינה,  לפלוש לתוך מרחב זה.

אלא שהבג"צ ייסד בעשרות השנים האחרונות מפלגה, ויש לו סדר יום שיש בו אקטיביזם חילוני, אלילי כמעט. כלפי דתות זרות בית המשפט מפגין הכנעה, אבל דווקא כלפי היהדות בית המשפט רומז בכל כוחו שהוא עם העותרים: בפסיקה החפה מכל השפעת משפט עברי, באיוש האדוק בפרוגרסיביות ובסימפטיה לפמיניזם ולפלורליזם הזוי.

בפועל, בכך שבג"ץ לא "זורק מכל המדרגות" את העותרים שרצונם מנוגד לרצון העם המתבטא ב"חוק המקומות הקדושים", אלא להיפך, הוא קובע עוד דיון ועוד דיון תוך שהוא נוזף במדינה, ממליץ על אופציות מסוימות ("מתווה הכותל") ומחמיץ פנים לאחרות – בג"ץ גורם למדינה להיראות כגוררת רגלים ומביא אותה, בשיטת סלמי, למצב בלתי אפשרי.

הליצן השני הוא הקבוצה הרפורמית, שהיא פחות מאחוז מכלל אזרחי המדינה ומורכבת מאיחוד כל הקבוצות שמאפיין אותן  סדר יום רליגיוזי, כאילו דתי, אנטי יהודי. אם הולכים הרבה אחורה, קבוצות אלו מתחילות בישו הנוצרי שביקר בבית המקדש, חלק על חכמים והפך שם שולחנות. תמיד היה בקצה המחנה רצון סוטה לעבוד את האל, זה שבלב, איך שמתחשק.

זה המשיך ברפורמים של ראשית תקופת ההשכלה שעשו זאת מתוך חולשה, ומרצון לנשיאת חן וחנופה לנצרות החזקה. מעולם לא היה להם עמוד שדרה, מעולם לא הייתה להם ספרות קנונית. רק מה שמתחשק. בשם זה פסלו את ציון, אכלו חזיר, הפכו את ההיכל לכמעט כנסיה. הקצה המעודכן שלהם הוא חבורת פמיניסטיות רדיקליות שצוחקות על הכותל, אבל רוצות לרקוד בו, בזות לתפילין ומניחות אותם. הן מתפללות מסידור בו כתוב כל מה שאינן מאמינות בו. האמונה לא ממש מעניינת אותם, אבל הרצון לכבוש את הכותל כן.

הנציג השלישי הוא האמת. עם ישראל, רובו ככולו, "דתיים" ו"חילונים", עם שהוא סגולת העולם, ביחסו אל המקום הקדוש ביותר שלו, שריד בית המקדש. יחס של  שנות בכי  וגעגועים, התכוונות בשלושה מתוך חמשת הצומות, ציורי דמות הכותל המערבי בבתי יהודים בכל העולם ואזכור באלפי פיוטים תפילות ושירים. את העומק הנורא הזה מייצגת חבורה מאמינה ועלובה משהו, אבל צודקת מכל צדק.

ומשהו על היחס הנאות כותב הרב אברהם יצחק הכהן קוק במאמר "כתלנו". (מאמרי הראי"ה 356).

"..וכשבני,...באים הם ושופכים שיח במקום הקדושה הזה – שריד כל המחמדים של אומת הפלאות – כל מי שיש לו  זיק ניצוץ ונשמת אנוש, מוכרח הוא לעמוד ברטט של חרדת קודש לפני הדרת השיבה וגאון הצפייה אשר לעם עתיק היומין, אשר אור נבואת האמת מאיר לו את דרכו מלאת החתחתים".

וכשאנו דואגים לקיר האבן העצום הזה, איננו מייחלים לשריד הארכיאולוגי, אלא למי שכתוב עליו בשיר השירים, שיר האהבה "הנה זה, עומד אחר כתלנו, משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים".

בשמו אנו קוראים, הרפו מן הכותל !