בעולם קצת אחר
בעולם קצת אחר

בעולם קצת אחר, ילד גדל בתוך אחת משכונות ירושלים. 

את ילדותו היו וודאי ממלאים משחקי מחבואים, קניית מגדנות בסמטת המערבים ומפעם-לפעם גם תפילת מנחה בבתי-הכנסת של שכונת נחלאות וסביבותיה. ילדות שכזו.

מעולם לא קם באיזה בוקר ומצא כי אחד מילדיי הכיתה הפך ליתום מאב או מאם, גם אף אחד מקרוביו לא נפל בהגנה על הארץ.

לכל חבריו היו גם סבא וסבתא שכן לא היה מי אשר יחשוב לשלוח בהם יד בארץ זרה. גם מוריו ומורותיו לא שקלו את הוריהם באילו מלחמות תקומה עמומות.

בחייו, לא ציינו איזה יום שכל-כולו זיכרון לטבח בני עמו, גם לא יום לזכרם של גיבורים.

ככלל, שהיה עולה בילדותו על אוטובוסים אדומים או משתובב עם חבריו במדרחוב ובסמטאות השוק, לא העלה על דעתו שארע דבר-מה: לא פיצוץ מטען, מחבל מתאבד או דקירת עוברי אורח.

במשך ימי השנה, עשן שחור היה עבורו זיכרון עמום מליל לג' בעומר, קולות אמבולנס ממהר ומרעיש היו מעלים חיוך על פניו באומרו כי עוד יולדת כרעה ללדת.

משפחתו מעולם לא נראתה מוטרדת מדבר-מה, אמו מעולם לא בכתה על שמועה רעה בחדשות הערב. לוויות וארונות קבורה היו עבורו מילות גנאי, כאלה השמורות לזקנים וזקנות שנפטרו בשיבה טובה מן העולם, מוקפים בילדיהם ונכדיהם האוהבים.

כמובן שלא ידע גם אנדרטה מה-היא, קול צפירה הנשמע למרחקים היה רק עדות על כניסת השבת.

דגל ישראל היה מונף תדיר בראש התורן וכשנע עם הרוח היתה מתעוררת בו תמיד גאווה לאומית, לא שמץ של עצב. החדשות נשמעו פעמיים או שלוש ביום, עיקר תוכנן היה מזג האוויר ופקקי תנועה.

בארצו גדל ובנה את ביתו, על אדמת אבותיו גידל את ילדיו. יחד עם רעייתו, היו מספרים לילדיהם סיפור לפני שינה ואך מיד נושקים על מצחם בערגה. לא הייתה עבורו שום אפשרות שעוד יום יכול להסתיים לו אחרת.

מעולם לא דמיין תמונת אבא הניצב ליד גופת בנו המכוסה טלית ושואל בבכי: "איך אנחנו ממשיכים בלעדיך?"

בעולם קצת אחר.