לכל העוסקים במלאכה דבר אחד היה ברור – יש הצדקה לחוק הלאום אם, ורק אם, יש בכוחו לשנות את המצב המשפטי שהתקבע כאן מאז חקיקתו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו והמהפכה החוקתית שבאה בעקבותיו.
השינוי המיוחל טמון היה בסעיף העליונות, שירד היום מהפרק משיקולים פוליטיים קטנים.
"הרינו מכריזים בזאת על הקמת מדינה שוויונית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". במהלך כל הדיונים בועדה המיוחדת של חוק הלאום ניתן היה לחשוב, שפסגת שאיפתם של אבותינו ואבות אבותינו היתה הקמת מדינה שמעניקה שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה. לכך יחלנו, לכך התפללנו ולשם כך ביקשנו לעצמנו הגדרה עצמית.
אל מול הדיבורים המוזרים הללו (שנשמעו מצד כמעט כל חברי הכנסת, משמאל ומימין, בגיבוי של אנשי משפט ואקדמיה) עמדו כמה ח"כים שפויים בודדים וארגונים אמיצים, שלא התביישו לומר שבהחלט צריכה להיות היררכיה בין היותה של המדינה מדינת הלאום של העם היהודי, לבין היותה מדינה המעניקה שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה. לצערנו ניצחו אראלים את המצוקים.
סעיף העליונות נועד ליצור את ההיררכיה הזו בדיוק. הוא נועד להבטיח כי במקרים של התנגשות בין שיקולים לאומיים לשיקולים "דמוקרטיים" (דמוקרטיים במרכאות כיון שהשאלה "מהי דמוקרטיה" היא עצמה שנויה במחלוקת ואין כאן המקום להאריך בזה), תינתן הבכורה לשיקולים לאומיים.
קחו למשל את המצב הבא – ממשלת ישראל מחליטה "להתנתק" מיהודה ושומרון (היל"ת). ההחלטה מובאת להצבעה במשאל עם. הציבור היהודי חצוי ואזרחיה הערביים של המדינה הופכים לשון המאזניים שעל פיהם יקום וייפול דבר.
סקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה בשנת 2014 מגלה כי רוב גדול מקרב הציבור היהודי במדינת ישראל סבור שמצב כזה אסור בשום פנים ואופן שיקרה. על פי תוצאות הסקר, 74% מהציבור היהודי בישראל סבורים שהחלטות גורליות בענייני שלום ובטחון צריכות להתקבל ברוב יהודי בלבד.
מדובר בהגיון פשוט – מדינת ישראל קמה בראש ובראשונה כדי לשמש מקלט לעם היהודי, בין השאר על רקע אירועי השואה. כיצד ניתן להפקיד החלטות קריטיות, הנוגעות לעתידו וגורלו של העם היהודי, בידי מי שאינו חולק עמו שותפות גורל?! הלא האיום הקיומי מהמדינות הערביות שסביבנו נוגע בעיקר לעם היהודי ולא כ"כ נוגע לאזרחים הערבים החיים במדינה.
על אף שמדובר בהגיון פשוט לכאורה, במצב המשפטי הקיים לא ניתן יהיה למנוע סיטואציות מעין אלו. החלטה שלא להחשיב את קולות הערבים בהחלטות גורליות בענייני שלום ובטחון, היא החלטה לא שוויונית, לא דמוקרטית, שפוגעת כביכול בכמה וכמה זכויות יסוד בסיסיות במשטרנו. כל זמן שלא יקבע באופן מפורש ששיקולים לאומיים יש בידם לדחות שיקולים הנוגעים לזכויות הפרט, אין שום סיכוי שהמציאות המשפטית שאנחנו מכירים, תשתנה בזמן הקרוב.
צריך לזכור כי לעם היהודי יש הצדקה היסטורית ומוסרית לעגן היררכיה כזו בחוק יסוד. אמת, מועצת העם קבעה במגילת העצמאות כי "מדינת ישראל תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין". יחד עם זאת אין לשכוח כי מועצת העם שניסחה את מגילת העצמאות היתה מורכבת מיהודים בלבד. תושביה הערביים של מדינת ישראל לא היו שותפים להכרזת העצמאות, הם אינם חתומים עליה וכמובן שלא לקחו חלק בגיבושהּ וניסוחהּ. ומדוע? משום שהעם היהודי הוא שקיבל מהאו"ם את האפשרות לממש את זכותו להגדרה עצמית בשטח המדינה, והוא שצריך היה לקבוע את צורת השלטון והאופן שבו הוא יתממש.
במילים אחרות, העם היהודי הוא שהחליט (באמצעות מועצת העם) להקים כאן מדינה דמוקרטית, המעניקה שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, והעם היהודי הוא גם זה שיכול להחליט לסטות מהחלטה זו במקרים חריגים, הנוגעים להמשך קיומו.
חוק הלאום חייב היה לשקף את התובנה ההיסטורית, המשפטית והערכית הפשוטה הזו. מדינת ישראל היא קודם כל ביתו הלאומי של העם היהודי. עקרונות אחרים, נעלים ככל שיהיו, כאשר הם הפוגעים בעקרון יסוד זה שהוא הנורמה הבסיסית לקיומה של המדינה, צריכים לסגת מפניו. חבל מאד שכל הלוחמים האמיצים בכנסת נסוגו אחור משיקולים של פוליטיקה קטנה.