נטלי פורטמן לא גילתה את המצפון ולא איבדה אותו. לא היה לה כזה. היא פרפורמרית, מנהלת מותג, שבשבת ערכית שמבקשת למצוא חן בכל מחיר.
בשנת 2016 למשל, ארגנה לעצמה פורטמן ביקור מתוקשר מאוד בפסטיבל הסרטים של ביג'ינג, אירוע המופק ומנוהל על ידי הממשל הסיני.
אותו ממשל שהוציא שנה קודם לכן למעלה מ-1,500 איש להורג, שממשיך לבצע חילופי אוכלוסיה בכפייה בטיבט ולעצור עיתונאים ופעילים פוליטיים שמעיזים לדרוש חופש דיבור, דת או זכויות להט"בים. בגדול, אפשר להגיד שהממשל שעל במתו פיזרה פורטמן חיוכים ואבק כוכבים, רחוק מרחק ראמללה מתל אביב מהסטנדרטים אותם דורשת פורטמן מישראל.
למה שתקה פורטמן אז?
כי הכסף מדבר. מבחינת הוליווד השוק הסיני שני בחשיבותו רק לאמריקאי; הוא אחראי לקרוב לשליש מההכנסות הבינלאומיות של הוליווד וצומח בשיעור דו ספרתי. המפיקים, הבמאים, השחקנים ונערות המים של הוליווד מוכנים לבלוע רדיפות פוליטיות, פגיעה בחופש הדיבור ואפילו רצח, אם הכסף מצלצל בקופות. את המצפון הם ימרקו על חשבון מישהו אחר.
זו הסיבה שלמרות שהפניית העורף של פורטמן לישראל לא צריכה להכעיס אותנו (זה לא אישי, זה ביזנס), היא בהחלט צריכה להדאיג.
כי פורטמן הגיעה לאן שהיא הגיעה בין השאר בזכות העובדה שהיא יודעת לשאת חן בכל מחיר. כשפוטרמן מייצרת קונפליקט, היא בודקת שהקונצנזוס מאחוריה. כך למשל היא אמרה בראיון ל-BBC בשנה שעברה כי היא כועסת על נשים שהצביעו לטראמפ או הכריזה על רקע קמפיין #Metoo שהיא הוטרדה לפחות 100 פעמים. מבלי לספק אפילו שם אחד.
במילים אחרות נטלי פורטמן הגיע למסקנה שבשלה העת להתנערות מהדימוי הפרו-ציוני שדבק בה, לטובת BDS-שיק כי זה פשוט אופנתי. ואם פורטמן יודעת מה היא עושה, אז למרבה הצער אנחנו צפויים לראות עוד הרבה מזה. לא כי אנחנו צפויים להיות יותר גרועים. סתם כי זה שוב טרנדי לשנוא יהודים.