היום שאחרי
היום שאחרי

יום אחרי חגיגות ה'נכבה' כשאנו מבקשים לנתח את תוצאות האירוע עד כה, חשוב לעסוק לא רק במה היה, אלא בעיקר מה ניתן ללמוד מכאן למה שעתיד לבוא.

המסקנות שלי מהארועים הן שתיים: האחת, תאוריית 'קיר הברזל' של 'ז'בוטינסקי' שנכתבה אי שם בשנות העשרים של המאה הקודמת – נכונה היום יותר מתמיד. השנייה, אסור לנו להתרווח ולנוח 'על זרי הדפנה', חובה עלינו להפיק לקחים מהארוע הקודם וליזום את המשך הפעילות. לא להסתפק בתגובה, טובה ככל שתהיה, אלא ליזום!

ועכשיו אסביר את דברי בכדי לא להשאר ברמת הקלישאה.

על קיר הברזל (אנחנו והערבים) הוא מאמר עמדה שכתב זאב ז'בוטינסקי והופיע לראשונה ב-4 בנובמבר 1923 בעיתון הציוני בשפה הרוסית "ראזסווייט".

'קיר הברזל' דהיינו כוח צבאי ישראלי עצמאי הוא הכוח שבחסותו יתאפשר לתנועה הציונית להגשים את זכויות העם היהודי בארץ ישראל, ללא תלות בהלך הרוח של ערביי ארץ ישראל, והוא שבסופו של תהליך יניע את האוכלוסייה המקומית, מתוך הבנת חוסר התוחלת שבמאבק, לתהליך של פיוס וחיים בשיתוף תוך שוויון זכויות אזרחי מלא. על פי פרופסור יצחק בן ישראל ומומחים נוספים, דוד בן-גוריון ביסס את הדוקטרינה שלו לגבי תפיסת הביטחון של ישראל שהתפרסמה ב-1953 על התפיסה של ז'בוטינסקי (ויקיפדיה, 'על קיר הברזל').

אם ניקח את עיקרי תפישתו של ז'בוטינסקי בהשלכה להיום, הרי שהסיכוי היחיד של מדינת ישראל לשכון בשקט ובבטחה בשכונה הבעייתית שלנו במזרח התיכון, הינו להשיג הרתעה וכבוד מצד אויבנו. ובאמת, כפי שאומר גם פרופסור בן ישראל, דוד בן גוריון בתפישת הביטחון שלו מתייחס להרתעה ולהכרעה. רק אם נמחיש לאויבנו את כוחנו ואת העובדה שבכוח הזרוע לא יזיזו אותנו מעמדותינו, רק אז, מתוך הבנת חוסר התוחלת שבמאבק, נצליח להביא שלום וביטחון (ולא 'קורבנות שלום').

מכאן, העמידה הקשוחה והבלתי מתפשרת של צה"ל השבוע בגבול רצועת עזה, הבהירה לחמאס את חוסר התוחלת בהמשך העימות ביום שלמחרת – 'יום הנכבה', שהיה אמור להיות מבחינתם יום השיא של הפעילות. העמדה הישראלית הקשוחה והבלתי מתפשרת, משליכה גם על היקף הארועים ביהודה ושומרון ובקרב ערביי ישראל.

חשוב שנדע להמשיך באותה דרך, בלי למצמץ ולגמגם. בהקשר זה, פתיחת המעבר בכרם שלום, אחרי שהוצת ונהרס בידי הפורעים העזתים, הינו להבנתי שגיאה. זה היה הזמן הנכון והראוי להמשיך ולהקרין את 'קיר הברזל' ולתבוע מהחמאס 'הומניטארי תמורת הומניטארי'. החזרת חיילנו ואזרחינו המצויים בידיו, כתנאי לכל שיקום.

אפשר לבחון את מדיניות 'קיר הברזל', גם בפעילות צה"ל למול הנסיונות האיראניים להתבסס בסוריה. גם שם, האופן בו פעלה ישראל המחיש לאיראנים את נחישותנו ובשלב זה כפי שנראה שלח אותם לחשב מסלול מחדש.

העניין השני, הוא הצורך ליזום ולפעול למול רצועת עזה, כפי שלהבנתי פעלה ישראל למול המצב בסוריה ולא לחזור ולהיות תגובתיים למול יוזמות של הצד השני. אנסה להמחיש את כוונתי בכל הנוגע לרצועת עזה. חמאס היה ונשאר ארגון טרור. כל עוד אין בכוונת ישראל לשוב ולשלוט על רצועת עזה, צריך להניח שחמאס ישאר בשלטון ולא לחכות להתקוממות עממית כנגדו.

אז מה כן ניתן לעשות: לפעול ליצירת תוכנית שיקום לרצועת עזה, בשיתוף ארה"ב ומדינות מערביות שיסכימו לקחת חלק בתנאים שלנו. שיתוף מדינות ערביות שלהן אינטרס משותף עם הציר ישראל-ארה"ב, בדגש על מצרים, ערב הסעודית והמפרציות.

תוכנית רחבה ומקיפה שתונח על השולחן, תפורסם ומימושה יותנה הן בהשבת חיילינו ואזרחינו המצויים ברצועה והן לפירוז חמאס מיכולות אסטרטגיות שנגדיר. למי שמגלה בשלב זה ספקות ומצקצק בלשונו, אמליץ להציץ בתהליך המתקיים בימים אלו בין ארצות הברית לצפון קוריאה. משא ומתן בנוסח טראמפ, פחות מתן ויותר הצבת ההצעה הטובה שלנו על השולחן ושכנוע אקטיבי של הצד שכנגד לקבל אותה.

לסיכום, המשך נקיטת מדיניות 'קיר הברזל' ביחס לאויבנו בכל הגזרות, לצד פעילות יזומה בחזית רצועת עזה, יבטיחו את המשך ביסוסה וחיזוקה של מדינת ישראל באזור המורכב בו אנו מצויים.