אני קצת מקנאה במי שכבר יש לו עמדה כל כך נחרצת על "עסקת המאה". לי עדיין אין. אבל בנאומים אתמול בבית הלבן ובשבוע שעבר ב"פורום השואה" אפשר למצוא שתי קומות של מסרים:
הקומה הראשונה – העובדות עצמן. עובדות היסטוריות שמאז ומתמיד היו פשוטות בעינינו, סוף סוף הופכות למובנות גם לשאר העולם. כך בעצם הכריז אתמול נשיא המעצמה החזקה בתבל: ישראל אינה מכשול לשלום אלא להיפך. על טרור לא מקבלים פרסים אלא עונשים. אי אפשר לתמוך כספית בטרוריסטים ולשבח אותם בספרי לימוד, ובמקביל לבקש הכרה בינלאומית. לא משיגים שלום על ידי עקירת אנשים מביתם. העולם המוסלמי טעה ב-48', כשבחר לתקוף את ישראל במקום להכיר בה, וכעת יש לתקן את הטעות.
את כל זה – כל כך מובן מאליו עבורנו, כל כך מהפכני עבור אחרים – אמר טראמפ כשבחדר נמצאים שגרירים של עומאן, בחריין ואיחוד האמירויות.
הקומה השנייה – הרוח. זה לא רק הצדק, זו ההשראה. ישראל כונתה אתמול שוב ושוב "ארץ הקודש", "אור לגויים", "המקום לממש את המורשת התנ"כית הנהדרת", "החלק של העולם שמחובר לנצח לרוח האנושית ולנשמה האנושית". כל זה קורה ימים ספורים אחרי ש-45 נשיאים ומלכים הגיעו לירושלים והשמיעו מסרים דומים על העם היהודי, מפוטין דרך הנסיך צ'ארלס ועד לנשיא גרמניה שבירך "שהחיינו" בעברית. זה מחייב. אם ההיסטוריה עולה קומה, גם אנחנו צריכים לעלות קומה. לשאול איך צריכה להיראות החזרה של עם ישראל לארץ ישראל.
העולם מסתכל, רוצה ללמוד, מחכה לשמוע מאיתנו בשורה. אנחנו מרבים לדבר על זכותנו על הארץ. זה נכון, אבל צריך לדבר גם על חובתנו על הארץ.